הוא בא אליי, באמצע היום. מה יכולתי לעשות? הלכתי איתו לאכול. כל הדרך הוא חיבק אותי וניסה לנשק אותי והתחמקתי באלגנטיות. הוא אכל, אני בהיתי בו. ישבנו ודיברנו. אמרתי לו שאני לא סומכת עליו ואני לא מאמינה לו שהוא לא שכב עם שלי. הוא נעלב. ובחזרה הלכנו אחד ליד השני כמו שני זרים. והסתכלתי עליו והוא אמר שאין לו מה להגיד, אמרתי לו שאם ככה שלא יסתכל עליי כאילו אני אשמה בכל זה. המשכנו ללכת ואז התיישבנו.
ואמרתי לו שאני מרגישה טיפשה. כי אני לא החלטתית. כי אני מפחדת להסתכל לו בעיניים בשביל שלא ייכנס לי ללב. ובעיקר כי סמכתי עליו והוא בעט באמון שלי. ולמה אני מדברת איתו בכלל. הוא אמר שזה לא משנה מה הוא יגיד, אני לא סומכת עליו. וכל משהו שיראה לי חשוד אני אעשה לו על זה סרטים ולא בא לו ככה. אמרתי לו שהוא מכיר אותי, ואני כל כך לא כזאת. אף פעם לא הצבתי תנאים באמת. ושאלתי אותו אם הוא יכול לספר לשלי עליי. הוא אמר שכן. ואמרתי לו שאני רוצה שהוא יפסיק להסתיר אותי, ושעם כל הכבוד, אני לא דומה לשום דבר שהיה לו לפני, אז הוא צריך לשחרר, ולא לפחד שאני אהיה כמותן. ומעבר לזה, אמרתי לו שהוא בעצמו אמר שהוא לא מרגיש אליי משהו, שהוא לפעמים רוצה שאהיה לידו ולפעמים לא, ושאין לו את הפרפרים האלה. ואולי זה כן משנה מה יש לו להגיד. הוא אמר שהוא כן מרגיש משהו, הוא לא יודע מה. וההחלטה בידי.
תיקנתי אותו - ההחלטה בידיך. אם אתה מוכן להשקיע, תשקיע. תגרום לי לבטוח בך מחדש. אם אתה מרגיש משהו, תוכיח. תחשוב עם עצמך אם אני מספיק שווה את זה. הוא אמר שמה יהיה עוד שנתיים שהוא יסיים את התואר וירצה לטוס. אמרתי לו שאני אבעט בו למטוס. ומה אם תשארי אצלי במחשבות? - זאת כבר לא בעיה שלי. כנראה שאני שווה את זה.
כמה אני טיפשה מאחת לעשר?
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
