גברים שולטים בעולם, ונשים שולטות על גברים.

אור, לאחרונה אני חושבת עליך המון. העובדה שעשיתי לי לייק על תמונה בפייסבוק, שיגעה אותי. יצא לי לשבת עם אנשים ולדבר עליך ואמרתי את זה בקול רם. אתה הבן אדם היחיד שאני מסוגלת לעזוב הכל ולרוץ אליו. שאם תתקשר עכשיו, ככה, סתם, בלי קשר לכלום, ותגיד לי שנפרדת ממנה ואתה רוצה אותי, אני אחזור. אני אעזוב הכל ואחזור. אני תוהה מה היה קורה אם לא היית פוגש אותה. אם הייתי משתמשת בדרכים לא קונווציונליות להשיג אותך, לעשות אותך שלי. מה היה קורה עכשיו? איפה היינו, איך היינו. אני מתגעגעת לזה שהיית גבר, שידעת להקשיב, שהיית סקס מדהים, שיכלתי לבוא אליך וזאת הייתה הבועה שלנו. והיינו שם רק שנינו ולפעמים לא רציתי ללכת בכלל. ואם גם לך ולה יש את הבועה הזאת. אני לא יודעת איך היא נראית. אני לא נכנסתי לפרופיל שלך כבר שנה. כי אני לא רוצה לדעת כלום. כי אני מפחדת לדעת. אני מפחדת להיפגע. אני מפחדת שיהיה לה פנים ושם וצורה ואני אדע מי זאת, מי זאת האישה שלקחה לי אותך. שניפצה את כל מה שרציתי, שלקחה את מה שהיה שלי. אם היא טובה כמוני, אם היא חכמה. אם תתחתנו. ולמה היא. 

כן, אני בתל אביב בדירה המאגניבה שלי, בחיים המאגניבים שלי, הציעו לי היום לעבוד בקאוצ׳רינג של נשים, לעזור להן להתחיל עם גברים. ואני מרגישה מתה מבפנים. לעצמי אני לא יודעת לעזור. כן, יש לי הרבה בטחון עצמי כלפי חוץ, אני וונדרוומן. כלפי פנים, הערכה העצמית שלי, הבטחון העצמי שלי, לא קיים. לא הרבה. בא לי עכשיו לשלוח לו הודעה שאני מתגעגעת כל כך, אני לא אעשה את זה בחיים. הוא פשוט היה הדבר הכי אמיתי שהיה לי אי פעם. הראשון שהסתכל עליי והרגיש לי את הלב והנשמה ולא משנה איך הייתי נראית אז. הוא העריך אותי באמת. ואיבדתי אותו. ושלא באשמתי. וחשבתי שזה עבר לי מזמן. זה כל כך לא, תחושת הפספוס, אבל פספוס אמיתי, בנושא הזה, לא תעזוב אותי. לא בקרוב. מסתבר שגם לא שנה אחרי.