גברים שולטים בעולם, ונשים שולטות על גברים.

אנונימיות ועניינים. זה תמיד היה דבר מסובך. בכלל, פעם הייתי כל כך ביישנית. עד שהייתי מדברת עם אנשים בטלפון, גם אם זה חברים, ומרגישה שאני מזיעה ממבוכה. והם אפילו לא רואים אותי. אחר כך התחלתי לאמץ שיטות של לנשום עמוק קודם כל, וגם אם אני מרגישה לחץ אז לזכור שהם בכלל לא רואים אותי. היום, התפקיד שלי זה לדבר עם אנשים. 

בהתחלה כשפתחתי את הבלוג, הכל היה חשוף לעיניי כל, לא לא, אל תתאמצו, מאז היו לי הרבה ימים משעממים וחדורי מוטיבציה שהספקתי בהם למחוק כל דבר שקשור למראה שלי או לשם האמיתי שלי. בספירה מהירה אני יודעת שיש כאן ארבעה אנשים שקוראים ויודעים איך אני נראית. בין אם הם הידיד הכי טוב שלי, חברה שהכרתי כאן מלפני שנים, ועוד שניים שפשוט כאן עוד מאז ש.. 

הכל בעצם מתחיל ממפגשים עם אנשים מכאן, שגיליתי שכל מה שהם כותבים על עצמם זאת שטות אחת גדולה והיא רק בשביל הרייטינג של הבלוג. כל מה שקשור לנשים\גברים, יופי וסקס הם יכולים להיות השקר הכי גדול של הישרא-בלוגרים. אחרי שפגשתי אושיות מוכרות מכאן, ואני לא מתכוונת למפגשי ישרא בלוג על גג עזריאלי אי שם בגיל 15-16 עם הזונות חיבוקים והשחור בעיניים ו"מי שאוהב את אביב גפן שיביא לי כיף". אלא על לדבר עם מישהו הרבה זמן, לתת לו לחתור לפגישה, להיפגש איתו בדרך כלשהי, ואז להתאכזב בטירוף.

כי פתאום הבנתי שהכל שקר. שאנשים שמסתתרים מאחורי המקלדת באמת מסתתרים מאחורי המקלדת. שמה שהם מספרים על עצמם זה נטו בשביל תשומת לב, ואיך שתציג את עצמך, בעיקר שאף אחד לא יודע מי אתה באמת, זה מה שיחשבו עליך. ואני יכולה להגיד שאני לפעמים חוטאת בקריאת פוסטים של אותם אנשים ותוהה למה הם נאלצים לשקר כל כך. זה שעובד בתחום המוזיקה א-לה דיויד גואטה הוא בסך הכל די.ג'יי חתונות כושל. שכל הנשים שהוא זיין והסיפורים עליהן זה "פצועות מהבלוג שהכרתי" או זונות בתשלום. שגרמו לקוראים להעלות אותו לפעילים בגלל שהוא העמיד לכמה את הזין, וסיקרן כמה נשים כי אם הוא משיג כל כך הרבה, הוא כנראה נראה טוב - הוא לא. ועוד ועוד סיפורים על אנשים שכתבו פה דברים, בשביל להעלות לעצמם את האגו.

אני לא מבינה מה קורה לאנשים אחרי שהם מסתכלים במראה ומגלים שהם כלום. או איך הם מרגישים או מה הם אומרים לעצמם ואם הם אומרים לעצמם בכלל שזה לא הם. ולמה הם עושים את זה בכלל.

ומכאן זה הופך את זה להרבה יותר רחב כשאני חושבת על עצמי. הכל כאן אמת חוץ מהשמות של האנשים, כדי שלא יקרה מצב שמישהו יגלה. ואני תוהה כמה פעמים אולי במקרה עברתי ליד מישהו ממכם ברחוב, באוטובוס, ישבנו באותו בר או בית קפה. ואני לא ידעתי שאתם זה אתם, ואתם לא ידעתם שאני זאת אני. ואחרי להשמין, הפחד שלי, זה להיחשף. זה לא שאני כותבת כאן סודות מדינה, אבל אני כותבת סודות על עצמי. אולי איפשהו אני מפחדת לאכזב, שמי שיגלה איך אני נראית יתאכזב בעצמו, כמו שאני התאכזבתי בפעמים אחרות הפוכות. הרבה פעמים מצאתי את עצמי כותבת כאן דברים שאני לא יכולה לבטא במילים, אפילו לא לחברים הקרובים ביותר שלי. והצלחתי לכתוב אותן ולקבל תגובות ולהבין ולהפנים ולדעת לקבל ביקורת בונה. הרבה פעמים דברים שכתבתי גרמו לכעס, או לסטיגמות עליי, והרבה פעמים היו גם כאלה שהגיבו שהם מסכימים איתי, ואני יודעת שיש הרבה שקוראים ולא כותבים תגובה, כי פשוט עושה להם טוב לקרוא אותי. וכשהם מגיבים בתגובה כזאת, זה כל פעם גורם לי לנחת מחדש. 

זה מעבר ל"יש! אוהבים אותי!", זה יותר "יש! מתחברים אליי".

ועכשיו אחרי כל זה, אני צריכה לחשוב טוב אם לתת את הצ'אנס, לא לך. לעצמי. לצאת מהמסך.