גברים שולטים בעולם, ונשים שולטות על גברים.

יש לו חיוך כזה יפה, חיבקתי אותו ונראה לי שהקצה של העקב שלי דרך לו על הרגל. ישבתי שם, עיר בתוך קיבוץ. עד שהחלפתי למכנסי בוליביאן שלי לקחו כמה שעות. לא תיכננתי באמת להישאר לישון. חשבתי שזה יהיה מינגליג של כמה שעות, להכיר, להבין, ללכת. גם ככה נרקבתי בבית וגם ככה גיא שלח לי הודעה ש"אני בתל אביב, ג'סט סיינג". מה הוא חשב לעצמו? שנניח ביום חמישי אני אצא לבאר, ובמקרה אראה אותו שם, ואז אעשה לו פרצוף שאומר משהו בסגנון איך-אתה-בתל-אביב-ולא-אומר-לי? מה אני? שרה ג'סיקה פרקר בעיר הגדולה? רון חולדאי (הוא עדיין ראש העיר, כן?) אבא שלי? היית חייב להוסיף כמו פח של בן אדם שזה "דודס איבנינג" או משהו גיי כזה? כאילו, כן, גיא, אני אשב בבית ואבכה על מר גורלי, איך ביום חמישי אני, צ'י, יושבת בבית, כנראה הולכת לישון מוקדם אחרי שבוע מתיש, ופשוט משלימה עם זה? "אני גם אשן אצל חבר" משמע - אני פה, בתל אביב, ואם אני לא משיג זיון, אז אני הולך לישון אצל חבר, ואני לא בא כמו כמה פעמים קודמות לדפוק לך על החלון ולהעיר אותך בתקווה לא למצוא אותך עם גבר אחר. אבל, כמו כל דושבג מצוי שאף אחת לא הסתכלה עליו ואני תוהה עד עכשיו איך אני כן. כי חוץ מזה שהוא קצת נראה טוב, הוא כל כך מרוכז בעצמו, שאין כלום מעבר לנוף, כשהוא שלח את ההודעה אחרי כל ההתפלספות הזאת, ב2 בלילה יש לציין, אני כבר לא הייתי בתל אביב. העמסתי קציצות בטטה ולזניה גבינות, הנעתי את האוטו ושמתי גז לקיבוץ. מה חשבתי לעצמי? אה, זאת בדיוק הנקודה - לא חשבתי. אמרתי לעצמי, צ'י, א. חיים רק פעם אחת, ב. יהיה לך מה לספר בבלוג..סתם. ב. תפסיקי לחשוב יות מדיי, ולכי. אז הלכתי. 

בבוקר, אני זוכרת שהסתכלת עליי ישנה, שפקחתי עין והיית שם, מתבונן. ושליטפת לי את כל הפנים. נישקת בעדינות ששיגעה אותי. סליחה, אפשר לטרוף אותך בבקשה? הכל לאט, ומדויק, כן, בוא תשגע אותי. יום שישי 8:40 לפנות בוקר, בוב מארלי ברקע, ואני מתה לישון.

אני יודעת שאתה לא אחד מכל הדושבגים שיצאתי איתם לפניך. כל אלו שאהבו את עצמם יותר מאשר אותי. כל אלה שהיו צריכים בנוסף אליי עוד כמה נשים ברקע, בשביל לעלות לעצמם את הבטחון העצמי. אתה לא מאלה של המניירות, ואתה בדיוק מי שאתה. אתה קיבוצניק אמיתי שיכול ללכת יחף על אבנים, ולנהוג בשטח, אתה יכול להכניס איזה עלה לפה ולדעת איך קוראים לו ומה הטעם שלו. שהשקט שלך נובע מהשקט הפנימי שלך שהוא בעצם ביטחון עצמי. אתה לא מחפש להוכיח כלום, אתה יודע מי אתה ומי שאיתך ישלים עם כל זה. אתה שקט, ואתה מדביק אותי בשקט שלך, ואיפשהו הרגשתי שאנחנו מדברים עליי יותר מדיי, והרגשתי שאני חייבת לשאול משהו, אבל אני לא מכירה אותך מספיק טוב בשביל לדעת מה לשאול. אני יכולה להגיד שהרגשתי שאני מסוגלת לשבת ולהסתכל לך בעיניים. שאתה מסוגל להבין אותי, בלי שאגיד כלום. שאתה הבן אדם שכיף לעשן איתו ג'וינט, ואתה סקס מדהים. אתה יודע בדיוק כמה אני אוהבת, ואיך אני אוהבת. כאילו קראת לי את המחשבות. אתה חכם, ואתה לא צריך לספר לי על זאת שהייתה לך לפני ומה עשית איתה, בשביל שארגיש מיוחדת, או יותר נכון, בשביל למלא לעצמך את מכסת האגו. סוף סוף מישהו שהסיפורים שלו לא מתחילים באישה אחרת, מישהו שלא מנסה להרשים. מישהו שלא מחשב מתי לשלוח הודעה. פשוט עושה את זה. מישהו שקם בבוקר כמוני, עם הקפה, והשקט, והטיפה מוזיקה. מישהו אמיתי, שהעיר לא הרסה לו את הנפש. שהסביבה לא הרסה לו את האופי. מישהו שבאמת יגיד מה הוא מרגיש או חושב ולא יחשוש מה יחשבו עליו.

ובטח שלא ינסה להרשים.

וכל זה, בגלל כל זה. אני מפחדת. אני מפחדת להרגיש לפניך, אני מפחדת להתאהב לפניך, אני מפחדת שאתה יכול להפיל את כל החומות שבניתי, אני מפחדת שאתה טו גוד טו בי טרו, אני מפחדת להתאכזב שוב. אני מפחדת לגלות דברים בדיעבד, אני מפחדת שבאמצע תשנה כיוון ותעזוב. אני מפחדת שתחפש רק סקס. אני מפחדת שתהיה עוד אחד בסטטיסטיקה של גברים שאני לא יודעת לבחור. אני מפחדת שתרשים אותי במילים, למרות שכבר דיברתי עם עצמי על זה, והסכמתי שמעכשיו, רק מעשים, ולא לצפות לכלום ולא ליותר מדיי. ולזרום, ולהשתדל לא להיפגע. לא בא לי שחברות שלי יצקצקו שוב, לא בא לי שירחמו עליי שוב. לא בא לי שיסתכלו עליי במבטים האלה יותר, איך כזאת יפה ועדיין לא בלי חבר (תודה ד"ר, מה הייתי עושה בלי מילות העידוד שלך), לא בא לי את האסאמאסים מחברות "מאמי איפה את? בבר? תהני! תרקדי! תתחילי עם גברים! תחייכי מלא! תפתחי כפתור! תשתי הרבה! תזרמי! אומנם בתל אביב יש עוד אלף כוסיות, אבל הראשון שידבר איתך יבין כמה את מיוחדת ולא סתם כוסית!" (נשבעת ששלחו לי הודעות כאלה). בא לי שלווה, אתה יכול לעזור לי עם זה?