גברים שולטים בעולם, ונשים שולטות על גברים.

בגלל שהבלוג שלי היה פתוח לקהל הרחב בשנים מסוימות, מסתבר שנאלצתי לכתוב יומן. מצאתי מחברת שפותח אותה השיר של מטרופולין ״אין בכלל מלאכים בשמיים..״ ומעודכן שם בין השנים 2005 ל2007. זה מתחיל מזה שהייתי מאוהבת במישהו מהשכבה שלי שנכון להיום, סיים קורס חובלים ונשוי למכוערת. ופירוט על אם הוא הביא לי חיבוק או נשיקה או גם וגם. ועד איזה טיפוס הזוי בשם אור בן דוד שהיינו מתכתבים באייסיקיו ובהודעות בפלאפון ועד היום אין לי מושג מי זה היה ומה זה היה, ובעיקר איך הוא ידע כל כך הרבה, ועד לחברה הכי טובה שלי, שבגיל 17 הזדיינה עם החבר שהיה לי אז, ולחבר שהיה לי אחריו שנכון להיות מאורס (אם אני אגיד למכוערת שוב, זה יישמע שאני מתנשאת חייה בסרט, נכון? אז אני לא אגיד) למישהי, ובדיעבד יש לו זין קטן.

ואני קוראת דברים ואני מבינה שהייתי כל כך תמימה, נאיבית, ילדה, פתי. באמת! האמנתי לדברים ולאנשים גם שמשהו באינטואיציה אמר לי לא. אני קוראת את זה שהאור בן דוד הזה אמר לי שהוא טס לניו יורק לשבוע. והאמנתי לזה! מה הוא דייל אוויר? זה לא יכול להיות! ושיש לו רכב קורולה, אבל זה לא של טויוטה. ושהאקס ההוא אמר לי שלא נוכל להיות ביחד כשהוא חייל כי יהיה לו קשה עם היציאות (היה גו׳בניק), ואני מאשימה את עצמי כל כך! בכל דבר! שאני לא בסדר, למרות שאחרים הם אלו שהתנהגו אליי בצורה נוראית, אני כותבת שם בפירוש, שאני סולחת. שאני אשמה. אבל מה אני מלקה את עצמי עכשיו? זה היה בין גילאי 15-17. מה ידעתי מחיי? מה אנחנו בכלל יודעים, גם היום, עשור אחרי זה. אני מניחה שבעוד עשור אקרא כאן ואגיד לעצמי שהייתי תמימה, הייתי בת זקונים שקיבלה את כל תשומת הלב שיש, שעטפו אותה בצמר גפן, שלימדו אותה שאנשים טובים מיסודם, ושטינה לא מובילה לשום מקום, וצריך לסלוח. אני עד היום מתמודדת עם זה. בונה חומות, מנפחת אגו, לא מאמינה עד שיוכח לי אחרת. לא סולחת בקלות. שנים של מנטרות, הם-מפסידים-אותי. עד היום אני מתמודדת באומץ עם האופי הסלחני והנאיבי שלי, מתעקשת עם עצמי שמגיע לי טוב כמו שאני מפיצה לאחרים. 

היומן הזה הוא סוג של סטירת לחי, רואים שעברתי המון בשנתיים של הכתיבה בו. בא לי לתפוס את הילדה ההיא, לחבק אותה ולהגיד לה שהיא לא אשמה בכלום. היא פשוט מסתובבת עם זבל של אנשים. ונכון שזה קשה, אבל כדאי שתתרחק מהם כמה שיותר מהר, כמו מהאש, כי העתיד מדהים.