גברים שולטים בעולם, ונשים שולטות על גברים.

שאל ההוא עם הקלפים שנראים שמי צייר אותם עשה קצת MD לפני.

מייצ'וק אמרה לי שכדאי ללכת. אז הלכתי. וזאת השאלה הראשונה שהוא שאל אותי.

תחשבו על זה רגע. לאהוב את עצמכם. השאלה הזאת, היא תמיד כאילו התשובה עליה מאוד ברורה. 'כן, ברור. מה זאת אומרת.'

אבל היא לא באמת כזאת קלה כשחושבים עליה בכובד ראש. מה זאת אהבה עצמית? מתי זה יותר מידיי? מתי זה פחות? ומתי זה בדיוק?

אני יודעת שעשיתי דברים לעצמי שאני פחות גאה בהם. כל אחד יכול להרוס את עצמו קצת, והיו שנים שהרסתי את עצמי.

שויתרתי קצת על עצמי בשביל אהבה, בשביל חברים, בשביל עבודה.

היו פעמים שעשיתי דברים מסוימים כי חשבתי שזה בסדר, שאני מוכיחה לעצמי שאני יכולה. שאני יכולה להשיג גברים, שאני יכולה להיות אמביוולנטית, שאני יכולה להגיע לשם. בדיעבד אני חושבת שקצת הרסתי את עצמי בתקופה ההיא. בין גיל 20 ל22. עשיתי דברים שאני לא יכולה להגיד בבירור שאני מצטערת עליהם. כי אני לא. זה..מה שלא הורג - מחשל. אז חושלתי. לא מדובר על שקר לבן כזה או אחר. מדובר על תקופה שניסיתי כל גבר שהיה סביבי.

אני לא זוכרת אם חיפשתי אהבה, אני זוכרת שעשיתי את זה בשביל להוכיח לעצמי שאני יכולה להשיג הכל. שזה מייחד אותי. שאני מגניבה. שאני לא דופקת חשבון. דברים שעכשיו אני באמת שואלת את עצמי אם אהבתי את עצמי באותה תקופה. 

הלכתי לאיזה צלם אחד הביתה, כי אמרנו שנצלם קצת וזה ויהיה נחמד. שמתי מלא בגדים בתיק ונסעתי. שני אוטובוסים. לא חשבתי על כלום. רק על זה שאני אצליח ושיהיו לי כמה תמונות יפות. הגעתי אליו והוא הראה לי כמה תמונות של בנות אחרות שהוא צילם. קצת דיברנו, ואז הוא אמר לי ללכת להחליף בגדים. אז החלפתי בחדר צדדי. אני זוכרת אותו. שמן, עם עיניים גדולות ובהירות, לא זוכרת איזה צבע בדיוק. זקן. מלא זקן. אני חושבת שהוא היה למעלה משלושים. יצאתי ועשינו כמה תמונות, ואז הוא אמר לי שהוא רוצה אותי חרמנית. כדי שאראה באמת סקסית. בת 20 הייתי. מה ידעתי מהחיים שלי? אני זוכרת שהוא התחיל לגעת בי. ופה משהו נעלם לי מהזיכרון. התמונה הבאה שאני זוכרת זה שמצצתי לו והוא צילם. ואחרי זה שהוא מעליי ואני אומרת לו שלא יכנס. ואחרי זה שהלכתי הביתה, ובאוטובוס זה נפל עליי. והתקשרתי לתוש ואמרתי לו שאני לא יודעת מה בדיוק קרה עכשיו, אני קצת בשוק. אבל כמעט עשיתי עם מישהו סקס, בשביל שהוא יעביר את התמונות שלי למי שצריך. כמה ימים אחרי הוא התקשר, ורציתי להגיד לו כל מה שעבר לי בראש, ולא יכולתי. כי ההורים שלי היו בבית. אז יצאו לי חצאי משפטים שהוא גבר עליהם בכך שלא יכולתי להגיב כי היו שומעים אותי. עד היום אני לא יודעת מה הוא עשה עם התמונות שלי. חוץ משלושה, אני חושבת, שהוא שלח לי במייל. שאני נראית ילדה. ילדה עם מבט מוזר בעיניים.

נפרדתי מהאקס. והייתה תקופה שהוא רדף אחרי בקטע אחר. חזר חרמן מהצבא. ואני הייתי בתקופה שאני יכולה להוכיח לעצמי ש..אני לא יודעת מה ניסיתי להוכיח לעצמי. הוא היה בא אליי. היינו שוכבים. הראשון שלי. פרידה לא משהו. אבל המשכתי הלאה. והיינו שוכבים. ופתאום רציתי עוד, רציתי לחזור. והוא אמר לי שאם נמשיך ככה אז אולי הוא יחזור לאהוב אותי. הרגשתי נבגדת. אבל שתקתי. והמשכתי.

היה חייל אחד, שהיה חתיך וקרבי. פעם הוא עבד בפיצה ובתור י"בניקית הייתי יושבת שעות ומיררת עליו. לא זוכרת איך בדיוק התחיל הקשר, זוכרת רק שפעם אחת ביום שישי בערב, אמרתי לאמא שלי שאני יוצאת עם חברות, והלכתי איתו למוטל כזה, הבאתי חזייה ותחתונים שנראו לי אז סקסיים. סקסיים לילדה בת תשע-עשרה, כמעט עשרים. אחרי קורס של 12-2. רק שו"שים, ומגלה פתאום את עולם הסקס. והולכת לטרוף הכל. עלינו ובעל המוטל הסתכל עליי. כי אם עכשיו אני לא נראית בכלל בת 26. אז תתארו לכם איך הייתי נראית בגיל 19. הורדתי מבט בביישנות ועליתי אחריו לחדר. מצעים קרועים, ריח של סיגריות. נכנסתי לשירותים ויצאתי עם אנדר-וור. הוא באמת היה סקס טוב. אני לא גאה שהלכתי איתו למוטל. ואני לא גאה שהוא קשר אותי למיטה וזיין אותי. אני גם לא גאה בזה שהיינו נוסעים באוטו שלו לאיזה חור איפה שגרנו ועושים סקס במושב האחורי. אז זה היה נראה לי שאני זיינת על שיכולה להשיג הכל. הייתה פעם אחת שחזרתי ממנו, ונכנסתי לאוטו של האקס ההוא. להוכיח לעצמי שאין לי לב, ואני יכולה גם וגם. לא זוכרת איך הרגשתי בבוקר שאחרי.

הכרתי מישהו, היינו ביחד שנה. הוא היה צוחק עליי כל הזמן שאני שמנה. ומכנה אותי בשמות "שמנולו". אני יודעת שבהתחלה הוא אהב אותי, אבל בשלב מסוים אני זוכרת את העיניים שלו פקוחות לרווחה. הוא התעורר מהקסם שאני נשארתי בו. והייתי בעצם נוחה בשביל להעביר תקופה. ידעתי את זה, ובכל זאת נשארתי. כי אהבתי אותו, לא ראיתי את עצמי בלעדיו. הרגשתי שזה שאני נשברת מדברים גורם לו להרגיש מעליי, שזה שאני במשקל עודף גורם לו להרגיש טוב עם עצמו. הרגשתי שהוא מקטין אותי ובכך הוא מתחזק. ונשארתי. בסוף הוא טס לדרום אמריקה, וטסתי לשם בשבילו. אבל זה כבר סיפור אחר..

המפקדת שלי בצבא. החלפתי אותה חצי שנה בתפקיד קבע. היא הייתה בחופשת לידה. יום אחד נפל לי היומן שלה על הרצפה ונפתח על עמוד מכמה חודשים לפני שהיא יצאה לחופשת הלידה, וראיתי שכתוב "לשבת עם לירי". כל שבוע. בימים לא קבועים. היא הייתה קוראת לי ויושבת איתי על העבודה שלי לראות שאני עושה כמו שצריך. היא הייתה צועקת עליי וכועסת עליי כשהייתי מפשלת. היא הייתה אומרת שהיא לבד במשרד כשאני הייתי שם. כאילו אני אוויר. היא הייתה צועקת עליי ומשפילה אותי מול חיילים אחרים. היא תמיד הייתה מצדיקה אנשים אחרים מגופים אחרים בצבא, במקום אותי, החיילת שלה. היא הייתה תמיד מחפשת להיכנס בי. ותמיד גרמה למפקדים אחרים להעניש אותי. מכל הלחץ הזה שהייתי שרויה בו, קיבלתי קוליטיס, שאני חייה איתו לא בשלווה עד היום.

חברה שהייתה לי. שכבה עם מישהו שיצאתי איתו. ואני הרגשתי שמשהו לא בסדר. כשדחפתי לה את הכל בפנים ולא היה לה לאן לברוח והיא הודתה,חיפשתי איפה אני טעיתי בתור חברה. ניסיתי להבין אותה. כי אין לה אבא מגיל צעיר והיא כנראה מחפשת חום ואהבה. המשכתי לדמיין לעצמי שאנחנו חברות. המשכתי לאהוב אותה. המשכתי לספר לה דברים. עד היום אני לא מבינה איך לא נתתי לה סטירה וזרקתי אותה מהחיים שלי יותר מהר מאיך שזרקתי אותה מהם בסוף, אחרי שנה ומשהו.

היו עוד מקרים. שנתתי לאנשים להשפיל אותי. לדרוך עליי. להעליב אותי. את רובם מחקתי מהזיכרון בצורה יוצאת דופן, כאילו מעולם לא קרו. אני יודעת שאולי לחלק יהיה קשה לקרוא את מה שכתבתי כאן. הכל קרה. נתתי לאנשים לאנוס לי את הנפש. ואמרתי לעצמי שזה בסדר וניסיתי להסתכל על מה שיוצא לי מזה. או להמציא מה יוצא לי מזה, בשביל להרגיש טוב עם עצמי. שנים שמרתי את זה עמוק בפנים. וגם כאן בבלוג לא כתבתי כלום על זה. רק את הדברים הטובים. כנראה כי לא הייתי מסוגלת להתמודד עם זה. או להבין שזה קרה לי. או פשוט לא אהבתי את עצמי מספיק בשביל לעצור את זה ולא לתת לזה לקרות. האיש עם הקלפים אמר לי שאני כמו פייה שבאה לעולם ולא יודעת איך להתמודד עם כל מה שקורה, אז אני מאלתרת וברוב המקרים זה מצליח. דברים שקרו אז משפיעים על היום. זה חלק ממני. למדתי לאן לא ליפול. אבל עדיין קשה לי לעצור מישהו שכועס עליי ואני יודעת שעל כלום, ואני צריכה להגיב. אני לא יכולה. אני פשוט בוכה. כישלון בעבודה אני לוקחת על עצמי באופן אישי. ריב עם הבוס, אני מחפשת מה בי לא בסדר, ועוד כמה אני יכולה להיות העתק מושלם של דונה מ"חליפות". אני יודעת שאני צריכה להגיב, אבל כל פעם אני אומרת לעצמי "פעם הבאה" ובפעם הבאה אני תמיד נעלבת מדיי בשביל להגיב, ופשוט בוכה, ואז כבר האנרגיות שלי מתחלפות ואני שוכחת מזה. ואני גם לא רוצה שיפטרו אותי כי אני מחזיקה עכשיו דירה שלוקחת לי חצי מהמשכורת. ואני שותקת, והקוליטיס שלי מתפרץ. ואני בכלל לא מאמינה שכתבתי את כל זה פה. אבל הייתי חייבת לשחרר את זה כבר. אני סוחבת את זה שנים. וזה שאני לא סולחת לעצמי עושה לי נזק. אני חושבת שאני אוהבת את עצמי יותר מפעם. אבל לא מספיק. אני יודעת שכלפי חוץ זה נראה לגמרי לגמרי לגמרי אחרת.