גברים שולטים בעולם, ונשים שולטות על גברים.

אני שמה לב שהשנה הזאת היא מן שנה של סגירת קצוות, כל מיני מקרים מובילים אותי לפגוש אנשים מפעם, מקומות מהעבר, ואיכשהו אני סוגרת איתם מעגל.

נראה שכלום לא השתנה, אבל מקרוב רואים שכן. כבר לא רואים את הים, והקיבוץ הפך לעיר. בניינים, אנשים אחרים, תפקידים אחרים, הזולות התפרקו והפכו לספסלים. עדיין יש שם זוגות שמועדים לפרידה כשאחד מהם ישתחרר, עדיין אותה הערצה עיוורת ללוחם, גם אם הוא סתם גוש טינופת שפשוט סיים מסלול של שנה ועשרה חודשים כי יש לו 100% שרירים בגוף ו0% שרירים בשכל. עדיין אלו שזורקות את עצמן לרגליהם של לוחמים כאילו יקחו אותן לאולימפוס. כל זה מעולם לא היה חלק ממני. אחוות היחידה כן, הגאווה כן, ההערצה הזאת לא. ובגלל זה לא אהבו אותי. כי הלכתי נגד העדר בכל הכוח. כי לא הייתי מוכנה להעריץ מישהו בגלל שהוא פשוט לוחם, שביום השחרור שלו, ישכח את כל מה שהיה סביבו ויהפוך למשהו אחר, כנראה שקודם כל לבן אדם.

עמדתי בש"ג של היחידה והסתכלתי לאופק, הים נעלם. ולחשוב שבפעם הראשונה שראיתי אותו ידעתי שמקומי שם כי רואים את הים. הייתי חולפת על פניו, רצה, הולכת, נרגעת מולו. ועכשיו כבר עברו הרבה חולות מאז, שכבות שכבות שהעלימו אותו מהאופק, גם כשעומדים בנקודה הכי גבוהה. פתאום קטע את המחשבות שלי קול "היי, מי את?" "אני לירי, באתי להתנדב" "ואיך את קשורה?" רציתי להגיד לה משהו בסגנון "כשסיימת יסודי כבר הייתי פה", אבל בשביל מה? הסברתי לה והיא נתנה לי להיכנס. כשנכנסתי למשרד שפעם היה שלי, המפקדת "המהוללת" שלי ישבה שם. זאת שהתעללה בי במשך כל השירות. חיבקה אותי והתחילה להתעניין במה אני עושה בחיים. והתפלאה מאיך שרזיתי. אחרי שהיא עשתה את זה, היא קראה לחיילת אחרת ואמרה לה "בואי תראי", ושתי חיילות שהיו לידנו אמרו לה "למה?" והמפקדת פח הזאת אמרה להן "היא אמרה שהיא בדיאטה, שתראה שאפשר להרזות". כשהיא הציצה מהחלון, ראיתי אותי. חיילת שמנמנה עם בטחון עצמי נמוך שמפחדת מהמפקדת שלה ומחפשת לרצות אותה בכל דרך, ולפעמים יש רגעים של אושר, שהיא מתייחסת יפה, ואחריהם רגעים שבא לך לקום, להגיש טופס 55 ולברוח. אבל בשביל מה לברוח? היחידה כל כך כייפית. אז נשארים.

אחרי שהמפקדת הלכה הביתה, ישבתי עם גוני, החיילת השמנמנה, דיברנו ושאלתי אותה איך היא. השיחה התגלגלה וסיפרתי לה על כל מה שאני עברתי עם המפקדת הזאת, מההתחלה ועד הקוליטיס הכיבית. גוני סיפרה לי שהיא קיבלה פסוריאזיס. מה שמפקד יכול לעשות לחייל. אני חושבת שהיא נרגעה מזה שהיא מבינה שהיא לא הראשונה, אמרתי לה שהיו גם לפני, שבכל מחזור יש חיילת כזאת. מסתבר. והיא הרגיעה אותי. שזה משהו שהוא שלה בתור בן אדם ואני לא הייתי צריכה לקחת כלום מזה אליי. ואם עד לפני השיחה עם גוני הייתי שותקת ולא אומרת הכל בפנים לאנשים בכירים ממני, כי הייתי מפחדת מהמפקדת הזאת ועושה הכל כדי לרצות אותה וזה אוטומטית השליך גם על האזרחות. גוני, בזה שהיא אמרה לי שהיא יוצאת שו"ש במקום חמשו"ש, ועוד בפורים, רק כי היא אמרה למפקדת שלנו מה היא חושבת, זה דירבן אותי להתחיל לדבר. לשמור בבטן עושה מחלות.