גברים שולטים בעולם, ונשים שולטות על גברים.

דיברתי על זה עם השותף שלי. עושר. מהרגע שאנחנו משתחררים מהצבא אנחנו רודפים אחרי כסף. בהתחלה זה בשביל ההנאה של הטיול, אחרי זה בשביל הלימודים, ופתאום החלטנו לצאת מהבית, אז גם בשביל השכר דירה וגם בשביל חיים נורמלים של לצאת פעם בשבוע לאכול בחוץ ובסופ״ש לשתות משהו.

ובלי ששמנו לב כל שקל חשוב לנו. ואנחנו מחשבים הוצאות וחושבים איפה אפשר לעשות כמה שיותר כסף בזמן הקצר ביותר, אבל ההפך. כוח העבודה הופך להיות זול יותר. שעות העבודה ארוכות יותר, והדרישות גבוהות יותר וזה נורא. בא לי לפעמים לזרוק הכל לפח, לחזור לחדר שלי בבית של ההורים לעבוד במשהו מטומטם לחלוטין, לעשות קצת כסף ולהשקיע בלימודים. אני לא באמת יכולה, כי אני כבר לא בגיל, וכל כך טוב לי בתל אביב שלא בא לי לעזוב, ואם לא אעבוד במשרה מלאה לא אוכל להתקיים כאן, והנה ממשיך המירוץ. לעבוד, לעשות כסף, להתרגל לאיכות חיים מסוימת ולהשתעבד אליה נפשית ופיזית. כשקוראים את אפלטון, מקיאוולי, מרקס, מרקוזה ואחרים פתאום מבינים שהמדינה היא הבנייה-חברתית שדחקו אותנו אליה, ויש כוח שמפקח על כל צעד שלנו גם אם הוא לא נראה וגם אם אנחנו כביכול מרגישים חופשיים. אנחנו לא. אנחנו תחת פיקוח מתמיד של בעלי הון שמשלמים מספיק למי שצריך בשביל שאנחנו נעבוד קשה יותר. ואין פיקוח אמיתי על שעות העבודה או המשכורת. השותף שלי טוען שכסף זה לא הכל בחיים כל עוד יש לך מספיק ממנו, שאנחנו חיים בשביל כסף וזה בסדר גמור כי ככה העולם עובד, ובשביל שקט נפשי לדורות הבאים צריך לעבוד קשה, ומי שיש לו מספיק כסף הוא מאושר כי הוא יכול לעסוק בדברים אחרים. ואני פשוט לא מאמינה בזה, אני חושבת שיוקר המחייה מוגזם, שימוש ברכבים פרטיים מוגזם, התחדשות בכל גאדג׳ט מוגזמת, תרבות הצריכה מוגזמת, שעות העבודה הארוכות והרבות מוגזמות ותהיה המשכורת אשר תהיה - זה מוגזם. שעות שאנחנו מבלים מול הטלויזיה מול תכנים מנוונים ושלא נדבר על הילדים אילו מסרים הם מקבלים משם - מוגזמים. אני לא מבקשת לחזור אחורה למאה ה-20, אני מבקשת לא להגזים בכל דבר, לא להתמכר לשטויות, לאהוב יותר ולראות את מי שמולך ולא את הצג הממש גדול של הסמארטפון החדש שקנית, להיות נחמדים יותר בכביש, לפזר אהבת חינם, כי תתפלאו אבל כל ה״קישקושים״ האלה על אהבת חינם עובדים ולא רק שעובדים, אלא חוזרים אליכם חזרה בבום של אור. להבין שאמנם כסף זה צורך קיומי, אבל לא צריך לרדוף אחריו, צריך לחיות, ולחסוך, אבל שהחיסכון יבוא על חשבון מותרות, לא על חשבון הנפש והגוף. ולדעת לפעמים לשחרר ושזאת לא בושה להגיד לילד בן חמש שאי אפשר לקנות לו משהו, שכשאתם הייתם בני חמש, לא חשבו עליו עדיין. וחיינו בלעדי זה, וזה היה ממש בסדר. כבר שכחתם איך זה, אה?