אני אקדים ואומר, שאני מאוד מפרגנת לזוגות שנמצאים בזוגיות שעושה אותם מאושרים.
אבל ה"אנחנו" הזה. משגע אותי. באמת. הייתה לי חברה, פתאום היא נהייתה שניים, גם גבר. היא מאושרת איתו, וזה יפה ואני באמת שמחה בשבילה. אבל נמאס לי, נמאס לי, נמאס לי, נמאס לי ה"אנחנו" הזה. המילים האלה שאני מבינה שהן איתם. הן מזמינות אותי לבוא ולשבת איתן בבר, או ללכת איתן לים, או לאיזו ארוחת בוקר, לסיבוב שופינג ועוד דברים, אבל אז מגיע משפט המחץ. "אורן והחברים שלו יהיו", "אני ואורן הולכים", "בדיוק קמנו". זה גורם לי להקיא קצת בפה. אני לא יודעת אם זה בגלל שמערכת יחסים כרגע לא עומדת בראש מעיניי, ואני קצת מרגישה כמו ברני בזמנים שלפני רובין. (או רובין שלפני ברני?). בכל אופן, אני מרגישה מין טיק של "בלעכס". טוב, אולי גם בגלל שהודעה שמכילה את הטקסט:"היי, קמנו עכשיו. מה נשמע?" ב16:00 בצהריים בסופ"ש, משמעה הוא "היי, התעוררנו ב13:00 אבל עד עכשיו הזדיינו. מה נשמע?" וגם כי לא נוח לי ללכת לים עם חברה שלי וחבר שלה שיראה אותי בבקיני שמבחינתי זה מקביל לחזיה ותחתונים רק מבד שונה. וגם כי בא לי לשבת איתה בבר, ולדבר איתה ולשמוע אותה. ובא לי לעשות איתה שופינג בלי שיחכה לנו איזה גבר עם נטיות אובדניות ופרצוף מיואש מאחורי התא מתוקף זה ששתינו מתרוצצות כמו ילדות בחנות ממתקים. ונכון שזה ממש נחמד מצידן שהן מזמינות אותי, וגם כשאני הייתי בזוגיות הייתי מזמינה-קורבנות-ללא-מעש-וללא-חבר\ה-בימי-הסופ"ש-לשבת-איתנו, וזה היה ממש בסדר מצידי, לא מתוך רחמים, אלא נטו ממקום של לשבת עם בן הזוג שלי וחברה טובה שלי. אבל כשאת בצד של החברה הטובה, זה לא כל כך נעים ברוב הפעמים. גם אם הם לא זוג דביק שאוהב להתלטף בפומבי באופן של GET A ROOM.
מצד אחד זה מאוד אנוכי לראות את זה ככה, ויכול להיות שגם לא שיא המפרגן, וכן, כבר יצא שהיינו אני והם ביחד. אבל זה לא זה. וזה שאני מדברת בצורה "יחידנית", אני עדיין מכלילה את כל החברות שלי שיש להן חבר. שזה בעצם כולן חוץ מאחת. אולי כשאהיה בזוגיות זה יהיה אחרת, אבל עד אז ה"אנחנו" הזה מעצבן אותי. ואני לא מבינה למה אי אפשר להקדיש קצת זמן לחברה טובה שרוצה רק אותך. בלי תוספות. בלי "אנחנו". בלי הצלע הגברית שלך. בלי החצי השני שלך. את. כמו שאת. אפילו בלי איפור ובפיג'מה של דובונים. סתם. ככה. לשבת. לדבר. להקשיב. להתראות בארבע עיניים.