יש רגעים שקורים מלא דברים בבת אחת, ואם לא אעצור רגע זה יגרום לי למלא תופעות לא נעימות. ואני תמיד שוכחת את זה, שוכחת להקשיב לגוף שלי. הפעם האחרונה התחילה בשבוע האחרון, איך שסיימתי את המבחן במבוא למחשבה מדינית. הרגשתי שחרור, כאילו משהו העיב עליי והשתחרר. והתחלתי לבכות. לא ידעתי בכלל למה אני בוכה, אבל הגוף ונפש בקשו לבכות. אז בכיתי מלא, עד אפיסת כוחות, והלכתי לישון. ולא ידעתי שזאת התחלה של משהו הרבה יותר גדול שמתפתח לי בגוף.
המשכתי כרגיל, לשכנע את עצמי כל בוקר לקום לעבודה, בידיעה ברורה וצלולה שאני לא מאושרת. אבל אני חייבת את הכסף הזה. הייתי קמה, מתארגנת, הולכת לעבודה, מעבירה יום, חוזרת או הולכת ללימודים, נלחמת בעצמי לא להירדם מול המרצה. חוזרת הביתה, מתקלחת, אוכלת משהו, נתקעת מול הVOD או דיסקברי עד שהעיניים נעצמות לי. במקרה היותר טוב, יושבת עם השותפים שלי, רואה עם אחד מהם פרק של כתום זה השחור החדש כולל גו'ינט ודיבורים על היום שהיה, הולכים לישון וככה כל יום מחדש. לא נשמתי עמוק אפילו לא לרגע, פשוט חייתי כי אלו החיים. מלא שאלות הטרידו אותי ולא מצאתי זמן לעסוק בהם.
וככה עברו הימים, עד שיום אחד הגוף שלי לא יכל יותר לתת לי לא לחשוב עליי, והתחיל לאותת לי. הייתי בטוחה שאכלתי משהו מקולקל, ויעבור לי, יום-יומיים. וזה לא קרה. בקושי אכלתי כי הכל עשה לי רע, ירדתי קילו בכמה ימים בודדים, וסבלתי. סבלתי בקטע של ללכת עכשיו ולהתאשפז.
דיברתי עם דנה. יום לפני שהלכתי לביקור סופר-דחוף אצל רופא הגסטרו שלי, והיא אמרה לי לפרק לגורמים את כל מה שמציק לי. כמו קטועי גפיים שמרגישים שמגדרת להם נקודה בגוף, ואיך לעזאזל היא מגרדת אם היא לא קיימת כי קטעו אותה, ככה גם אני הרגשתי, משהו מציק לי, לא יודעת איך לגעת בו. אני מפרקת:
1. גברים - אני לא מאמינה להם. אני חושבת שהם אגואיסטים מיסודם באופן הכי מוגזם שיש. אני כמובן לא מכלילה, אבל אני פשוט מיום ליום מבינה שאני לא אוהבת אותם. מלא זמן לא עשו לי דפיקות לב מואצות, ואולי קצת חסר לי עניין הזוגיות, אבל מצד שני ממש לא. אני רואה מלא זוגות ברחוב, אני מאושרת שהם זכו למצוא אחד את השני. אני כבר לא אומרת "למה אני לא?" עבר לי מזמן, אולי עניין של השלמה עם מה ששלי יגיע עד אליי. ואני לא מרגישה חוסר תהומי באהבה בשבילי כי יש הרבה אנשים מסביבי שאוהבים אותי. אין לי כוח למשחקי החם-קר האלה. שולחים הודעה, נעלמים לכמה זמן וחוזרים שוב. אין לי כוח למבטים המצטלבים האלה ברחוב או בבר שלא מגיעים לשום מקום. ואני פשוט ככה. חיה. לא מפריע לי לישון לבד, למרות ששני השותפים שלי תמיד מוצאים עם מי לישון. לא מפריע לי לדאוג לעצמי. אני לא יודעת אם זה ייאוש טוטאלי מהמין הזה, או שאני באמת לא מודאגת. למרות שאני עוד רגע בת 27, ומישהו זרק פעם משהו על שעונים מתקתקים.
2. דירה - נכון, זה לא לקל לחיות בתל אביב. מירוץ בלתי נגמר להשגת כסף ועוד כסף שחצי ממנו יוצא על מחייה. שאלתי את עצמי אם אני מסוגלת לחזור להורים בסוף השנה, והתשובה היא לחלוטין לא. אין לי שם את העצמאות שיש לי כאן. והם הכי דואגים לי בעולם, בעיקר במצבי הבריאותי הנוכחי, אבל אני לא יכולה לחזור לשם. מה יש לי מתחת לבית? קיוסק? איפה יהיה לי בתי הקפה, הליכות מעניינות, חברות שיכולות לקפוץ אליי, ים במרחק הליכה מהבית, שדרות שלמות של מקומות בילוי רק לבחור לאיזה כיוון ללכת? לשבת בבית ולא להתעסק עם חשמל, מים, ארנונה, גז, תקלות ושיבושים ולדאוג לסגור את החודש עם מכירות גבוהות, מצד שני לשמוע את ההורים שלי כל היום. הם כבר בגיל, שאלוהים יסלח לי, קשה לי לשמוע אותם כל היום. אני מוכנה לספוג את ההוצאות הגדולות, אבל יש לי את מרחב המחיה שלי. את היכולת לסגור את הדלת ולהתרכז בעצמי, בלי שאף אחד ישאל אם אני רעבה.
3. עבודה ולימודים - כמו שציינתי בפוסט הקודם, אני מתחילה עבודה חדשה. בתחום שונה לחלוטין מהתחום שעסקתי בו בשלוש השנים האחרונות. אני לא מצליחה אפילו לנבא ולו במקצת איך זה יראה, כי אף פעם לא עשיתי את זה. אני רק יכולה להבטיח לעצמי לעשות הכל בשביל להצליח, עד שזה מגיע לבריאות שלי. בקשר ללימודים, אני בסמסטר קיץ, ומשכנעת את עצמי שאסור לי לוותר. תואר בנחישות, זה כל כך נכון. היכולת להגיד לעצמי לשבת וללמוד במקום ללכת לים זאת יכולת שלפני כמה שנים לא הייתה חלק ממני. אני שמחה שגיליתי אותה כי עדיף מאוחר מאשר אף פעם לא, ואני חייבת להתמיד.
4. התביעה - הגוף שלי רגיש. אסור לי להעמיס על עצמי, בטח שלא לחץ. אני יודעת שאם אבחר לתבוע זה לא הולך להיות קל. ואני לא יודעת איך הגוף שלי יתמודד עם זה. מצד אחד, אני אומרת לעצמי שאני חייבת לעשות הכל בשביל לעצור אותו מלפגוע בנשים אחרות. גם לפני הוא פגע במישהי, ועד שאני הגעתי לא הייתה תחתיו אף אחת. וגם אותי הוא הטריד. זה באופי שלו. השאלה אם עוד תביעה בבית משפט תציל עוד אישה. השאלה הגדולה היא איך אתמודד עם זה, ועוד שאלה היא אם אני יכולה להניח לזה ולעבור הלאה, שזה לא יצוץ מתישהו בעתיד ויהיה לי קשה להתמודד. אני כבר נפלתי והייתי בתקופה ממש רעה, מעטתי לכתוב כאן בה, מעטתי לדבר. ואני חושבת שדיי עברתי את זה, בעיקר עכשיו עם העבודה חדשה, שכבר לא אכפת לי. וזה נטו עניין של לעשות צדק. אני לא יודעת אם יש לי כוח להקריב את הבריאות שלי בשביל הצדק. רע לי שהוא ממשיך בעבודה שלו כאילו לא קרה כלום, ואני זאת שהודחקה לשוליים ולא הקשיבו לי, עד שלא יכולתי יותר והתפטרתי. כואב לי שהוא, המטריד הסוטה, ממשיך בחיים שלו כרגיל, בעוד אחת מכל אחת מוטרדת מינית במהלך חייה. תהיתי הרבה פעמים לגבי העניין הזה, מה יקרה בעוד כמה שנים שהבת הקטנה שלו תבוא אליו ותגיד לו שהיא הוטרדה מינית. מה יכול להגיד אבא שהואשם מספר פעמים בעבר כמטריד מינית, שכולם יודעים מזה, לבת הקטנה שלו שרגע חוותה חוויה קשה. הוא יכול להביט לה בעיניים בכלל? אני צריכה לשקול טוב את הפלוסים והמינוסים של העניין הזה. יום אחד בא לי להיכנס בו בכל הכוח, ויום אחר אני כל כך חסרת כוחות, שבא לי מראש לוותר.
בא לי לבשל משהו טעים.
עדכון 7/8:
5. בריאות - קיבלתי סטרואידים. ההשפעה מיידית ומוזרה. אני חלשה יותר וישנה הרבה. ביום ראשון אני מקווה שיהיו לי כוחות להתחיל בפעילות גופנית מתונה לשעה, מסלול הליכה של 4 קילומטר עד הים ובחזרה, וכמובן שאצטרך לחזור וללמוד למועד ב', ואצטרך להתייחס לזה כמנוחה אחרי מקלחת. הלוואי וארגיש טוב, אני מרגישה כל הזמן שאני מפספסת, כל רגע שאני שוכבת במיטה ומתכרבלת בכאב הפיסי שלי. זה נורא. אתמול הכנתי לביבות כחלק מה"משהו הטעים" שהיה בא לי לבשל, ואחרי כמה זמן לא יכולתי לעמוד יותר, והייתי חייבת לשכב, השותף שלי החליף אותי. הם כל כך רגישים לזה שאני סובלת, והם דואגים לי באמת וזה ממש נחמד מצידם. זה מבאס להיות בת 27 כמעט עם מחלות ובדיקות ורופאים, אני צריכה לחזור ללמוד לחיות עם זה.
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
