הרגע הזה שאת בת 27, וזהו. לא כמעט, לא בערך, לא עוד מעט. זה הגיל. ופתאום את תופסת את הראש ואת אומרת לעצמך, שמה שאת עושה, זה לא בהכרח מה את רוצה לעשות. המשכורת סבבה, האנשים נורמליים, אבל עברת את הגיל הזה כבר מזמן, ורק עכשיו שמת לב שזה כבר לא מתאים לך, שאת כבר לא שם. לקום עכשיו ולמצוא עבודה חדשה זה דבר קשה, אבל הכרחי. כי אני לא מסוגלת יותר לשבת במשרד 9 שעות ולמכור למכור למכור. אין לי כוחות לזה, אני צריכה משהו מעבר. משהו מעשיר. משהו שהכל יהיה בו כיף - גם האנשים, וגם המשרד, וגם העבודה עצמה.
אני מרגישה פה כלואה, חוץ מלצאת לעשות סיבוב במסדרון, אני לא רואה עולם עד שאני בורחת החוצה לקחת אוטובוס ולסיים יום. אני מעבירה כאן תשע שעות שזה בעצם רוב היום שלי, ואני חייבת לעשות לעצמי טובה ולהיות שלמה עם מה שאני עושה. ואני לא.
בגיל 27, נפלה עליי ההארה, שאני מחפשת יותר. יותר ממה שאני עושה, שאני יודעת שאני מסוגלת ליותר. וזה מה שאני צריכה לעשות.
זה מסתכל עד אין קץ. אבל אני חייבת את זה לעצמי.
נכנסתי לבוס שלי בכלל למטרה אחרת, רציתי לבקש ממנו לעבוד 8 שעות במקום 9, כי זה עמוס מידיי, אמרתי את זה. ואז גם אמרתי שאני מרגישה כלואה במשרד ועוד כמה דברים שלא בהכרח התכוונתי להגיד בקול, אבל פשוט יצאו ממני לפני שיהיה מאוחר מידיי כי אני סיימתי לסבול בעבודה. ואני עדיין לא ממש סובלת, אבל לא כיף לי במאה אחוז ואין שום דבר שמביא לי את הפלוס הזה, חוץ ממשכורת, למה כדאי להישאר. הגענו למסקנה ביחד, שזה כנראה לא זה. ושכדאי שאחליט מה אני רוצה, כי הלחץ רק יגבר. והחלטתי שאני לא רוצה. אבל אני גם לא בדיוק יודעת מה אני כן רוצה.
ויצאתי מהעבודה והייתי כל כך עצובה, שבמקום ללכת ליזיז שלי, הלכתי הביתה ובאו הבנות שאני שומרת עליהן מדיי פעם והכינו לי עוגה ובלונים ושלט שמאחל לי להמשיך ולהיות הבייביסטר הכי טובה בעולם, חכמה, יפה ועושה סלפי טוב.
וזה עשה לי קצת אושר. ועכשיו אני צריכה להחליט מה אני רוצה לעשות שאני אהיה גדולה. כי אני כבר באמת גדולה.
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
