גברים שולטים בעולם, ונשים שולטות על גברים.

בימים האחרונים הרבה מדברים על "מגש הכסף", בעיקר על פרק 2. גל המחאה של אז עם האוהלים, עבר לכיכר הבימה ולנושא אחר - גז. 

אני לא מתכוונת לדבר על הגז, שזה גזל לשמו. נכון, תשובה השקיע במשהו שהיה יכול לא להניב כלום, והניב, ומה פתאום שתשובה יתחלק, הרי לגרידיות אין סוף.

אני מדברת על כל העיוורים. כל אלו שכורעים תחת הנטל, שאין להם איך לסגור את החודש, שמתפללים שהלוואי והיו פחות מוסריים ושודדים בנק, או זוכים בלוטו. דווקא אלו שנמצאים במצב הכי קשה כלכלית וביטחונית, אלו שאין להם גב כלכלי ומעולם לא היה להם ובכל זאת החליטו לחיות ולהקים משפחה, אבל במקביל לעבוד במפעל ולעשות 20 שקל לשעה, או לגדל כרוב כי זה מה שאבא שלהם עשה, וסבא שלהם עשה. וזה מה שהם עושים. כשאני מתבכיינת לחברות בוואטס שהעיניים שלי נפוחות כי בקושי יצאתי בגלל שאחרי הדייט ישבתי במיטה הממש נוחה שלי עם המזרן ב3,500 ש"ח שקניתי וראיתי המפץ הגדול בטלוויזיה עד מאוחר, וקמתי ב7:15 כי אני צריכה ללכת לעבודה מוקדם בגלל שאחרי זה אני ממשיכה ללימודים - הם ב7:15 כבר בכמעט אמצע היום. וכל אלה, ודווקא אלה, עדר העיוורים הזה, שנשחקים כל שנה, שאין להם כסף. פשוט ככה. אין כסף. זה לא אין כסף למותרות - איזה נופש בכריתים. זה אין כסף ללחם, לחלב, לגבינה. אין כסף לקנות מוצרים בסיסיים לשלוח את הילד לבית הספר עם כריך.

יותר משליש ילדים במדינה, גדלים בבית שאין בו. לספר את האמת, היו שנים שאבא שלי חלה ולא עבד. אמנם ההורים סיימו עם המשכנתה, אבל לתחזק בית עם שש נפשות ממשכורת אחת, זה בלתי אפשרי במדינה שלנו. הצלחנו להתקיים רק בגלל ירושה שקיבלנו מאמא של אבא שלי שנפטרה אז. ללא זה, אבא שלי אומר בפירוש - הייתי הולך לקבץ נדבות. אני לא זוכרת את התקופה הזאת בבירור, כי לא הרגשתי חוסר. לא נתנו לי להרגיש. ובלי שום קשר לזה, לא הייתי מדור ב"אבא תקנה לי". הייתי הולכת לשחק בגינה ולא בקניונים. ולא היה לי ג'ינס של דיזל ולי קופר כמו לכולם, ולא היה לי סנייק בטלפון או בכלל פלאפון. או הפלאפון ההוא, מי שזוכר, עם הג'ויסטיק שהיה באדום וכחול. לא היה לי ולא הרגשתי בחוסר כי לא חינכו אותי שצריך להיות לי כי לכולם יש.

אנו חיים בחברה שאנשים רוצים להוכיח למי יש יותר, בית גדול יותר, מכונית משופרת יותר, סמארטפון חדיש יותר, עבודה טובה יותר, ילדים מוצלחים יותר, ציונים טובים יותר. נכנסנו לחברה מערבית חשוכה. לא הבאנו את הנאורות עלינו, אלא את החושך. לא את הערבות ההדדית, אלא את הדאגה-הבלתי-נגמרת-לתחת-שלי. ולא תמיד זה במכוון, אלא כי לכולם קשה. אם להורים שלנו היה קשה, אז לנו מאוד קשה. ולילדים שלנו יהיה עוד יותר קשה.

"מגש הכסף" זורק את המציאות בפנים. מציאות שהיינו מודעים לה בתת מודע. ההרגשה הזאת של "בונא, אני עובד תשע שעות (ויותר) ביום, איך אני במינוס?" אני מקווה שההתעוררות של האנשים שמביאה אותם ל"הבימה", תגדיל את התעוררות של כל חלקי הארץ, למהפכה אמתית. הפיכת ההון-שלטון הזה. שכולם יהיו שווים. ואם אי אפשר שיהיו ממש שווים - אז שהפערים לא יהיו כל כך גדולים. שלא יהיה ילד באזורי חן שהולך עם אייפון 6S ללימודים, וילד בעיירת פיתוח (שהיא כבר עיירת פיתוח מקום המדינה, כי לאר מצליחים שם להתרומם) שאין לו אפילו כריך לאכול.

והקשישים, שחיים על קיצבה מעליבה. והראשונים שרצים לקרב, בעוד יש כאלו שלחצו ידיים פה ושם והולכים להשמין בישיבה (דרך אגב, האחיינים שלי לומדים בישיבה של ש"ס, וכואב לי הלב לראות מה הם הופכים להיות). ואלו שעובדים ללא סוף, כי אין חוק להגבלת שעות, מצאו לזה פרצה. ואין משכורת גלובלית אמתית - יש 'אם חסר שעות, מורידים'. 'גם אם יש תוספת שעות - לא מקבלים שעות נוספות.' אני לא מדברת עליי. כי אני לא העניין פה. סטודנטית שעובדת במשרה מלאה ומשלמת 2,400 שכ"ד בחודש לא כולל כלום. לא אני. אלו שבאמת אין להם ועושקים אותם. זה, הנבחר, עושק אותם. ונותן רק למי שחבר שלו. ומשלם למי שצריך בשביל סתימת פיות ולטאטא ככה הכל מתחת לשטיח. שגם אם יחפשו שלדים בארון, לא ימצאו כלום. 

ומה שהכי הכי הכי הכי מעצבן אותי, זה שדווקא הם, אלו שאין להם כלום. ומלאים בתירוצים של "תקציב ביטחון" ו"הערבים וחרדים לא עובדים ויש להם מלא ילדים", לא רק שמאמינים לו, עוד ממשיכים לבחור בו.

ואלו, שולחים את הילדים לצבא, ואני לא אגיד שהם "חולקים בנטל" וזה ממש מעצבן אותי שאומרים את זה. הצבא זה לא נטל! הצבא זאת התקופה הכי משמעותית שיש למדינה שלנו להציע ובכך להפוך את הנוער הזה לאנשים בוגרים יותר. הילדים מגיעים לצבא, מקבלים משכורת בדיחה, ואם הם היו מהרגע שידעו לדבר עד מתי שהתגייסו ילדי "אמא תקני לי" עכשיו ההוצאות הרבה יותר כבדות, כי הם כבר ממש אנשים ולא ילד שאפשר להגיד לו "אין" והוא ישכח, אלא ילד שאומרים לו "אין", והוא מבין שבאמת אין. ואין, זאת התשובה הכי נוראה שהורה רוצה לתת לילד שלו. אבל כשאין ברירה?

ואז, באים להם חברי הכנסת הנכבדים, אלו שכל אלה שבאמת באמת אין להם בחרו, מסיבות כאלה ואחרות, בעיקר כי הם "חזקים בביטחון" ולא יחלקו את ארץ ישראל ויחזירו שטחים, שלפי המציאות למדינת ישראל גם ככה אין שליטתה משמעותית שם. אבל על זה לא מדברים. מעלים לעצמם את המשכורת באלפיה, ולאותו חייל, שנותן את הנפש, את הגוף, את כל כולו למדינה, משאירים את המשכורת ככה. כי זה מה שנראה להם יעזור לו להתקיים. ככה. וזה מעליב, מעליב שיש לנו ממשלה חזירית, מעליב שאלו הנבחרים שלנו. מעליב שזה מה שקורה פה ואם בן גוריון היה יודע, וכל ולוחמי המחתרות שהקריבו את חייהם בשביל שלנו תהיה מדינה, היו יודעים. אני לא בטוחה עד כמה קשה הם היו נלחמים על האדמה הזאת, ואם בכלל. 

יש מלא כסף מתחת לבלטה, אבל נותנים אותו רק למי שמקורב לצלחת, במקום שיתנו למי שאין לו אפילו צלחת עם אוכל בבית.