גברים שולטים בעולם, ונשים שולטות על גברים.

אני יכולה להגיד שה"סימטא" זה הבאר הקבוע שלי. כל כך קבוע שהעלו תמונה ראשונה ב"וואינט" של הבאר עוד לפני שאמרו את השם וידעתי שזה הבאר שלי. זיהיתי. אני זוכרת את אלון, במעורפל, חלק מהנוף המחייך של המקום. חלק מהאופי. זה עניין של זמן ומיקום ולמה דווקא בחרו לשבת ככה ולא אחרת ואם היו יושבים אחרת מה היה קורה, למי היה קורה. זה סוג של חלום בלהות מכל כיוון. חבר אחד עמד 20 מטר מהרוצח וראה הכל, חבר אחר נתקע בסנטר כי סגרו את כל השערים עקב האירוע, אחות של ידיד שמעה את היריות, אני בעצמי הייתי צריכה לקפוץ לכמה סידורים באזור וקמתי מאוחר אז לא קרה. כבר שנים שאני שומעת שלכל אחד יש תאריך, זה מלמעלה, ככה נקבע וזה מה שקורה. שמחת חיים שנגדעת באחת. כדור אחד שמפריד בין השמיים לבין הארץ. גבר אחד שהגיע עד לתל אביב בשביל לחגוג יום הולדת לחבר והיה שמח ברגע האחרון שלו אולי אפילו הרים לחיים כשפגעו בו הכדורים. למרות כל זה שום דבר לא מנחם, כלום לא מרגיע באמת. ה"זה מה שהיה צריך לקרות" מטריף. בשישי בלילה צעדתי עם נח בדיזנגוף, הלכנו להדליק נר, דיזנגוף שלי היה סגור, עצוב ואבל וזה רק חידד את עצמת הכאב. קניתי באמפם נר גדול, לשבוע, הדלקתי אותו והכנסתי אותו מאחורי הזכוכיות השבורות של דלת הכניסה לבאר. (לפני כל ההמולה של מוצאי שבת. וכל האנשים האלה שעומדים מאחורי הכתב שיראו אותם בטלוויזיה וגורמים לי להתעצבן) אחרי זה התחיל מבול ועצרנו מתחת לגג של הגלידה הסגורה. הדלקנו ג'וינט לזכר שמעון ואלון, שהיו מאושרים ברגע האחרון שלהם.