גברים שולטים בעולם, ונשים שולטות על גברים.

לפעמים נמאס לי מכל הבועה הזאת. כאילו למה כל זה? אחרי מי אני רודפת? אחרי מה? אחרי עבודה טובה יותר? אחרי יותר כסף? אחרי חיי חברה עשירים יותר? אחרי גברים שווים יותר? בא לי לחזור לבית של ההורים, להתפטר, להשקיע את כולי בלימודים. לסיים את התואר, לטייל קצת ולהתחיל מחדש. לפעמים המירוץ הזה ענק עליי. כל כך ענק עליי שאני לרגע ממש ממש שמחה אבל ברגע שאחרי בא לי בכלל משהו אחר. כאילו הזמינות של הכל גורמת לי לא להתלהב כבר מכלום. לא בא לי לאכול את הסושי היקר שהרגע הזמנתי, לא בא לי לעשן את הג׳וינט שהרגע הדלקתי, לא בא לי לעלות על האוטובוס ולנסוע לעבודה, לא בא לי לשכב עם אף גבר יותר כשזה לא מאהבה. אין לי כוח לחומות שלי. אין לי יכולת להכיל את חוסר הרגש שהצטבר בי ונמאס לי להרגיש חסרת לב. נמאס לי להיראות חזקה. או סקסית. או שניהם. אין לי כוח למשחקים האלה יותר, לא בא לי שיתחילו איתי, תנו לי לרקוד בשקט בבאר. אני מתגעגעת לתחושה של להיות מאושרת מהדברים הקטנים בחיים. אין לי כוח לשמוע יותר שלאנשים אחרים רע ושמה-זה תודה שאני פה בשבילם ואף אחד לא בשבילי. ולא באשמתם, באשמתי. כי אצלי תמיד הכל בסדר. ואיך אני אוהבת את לירי, היא כזאת חזקה ולא דופקת חשבון. כן, כי לירי נדפקה מספיק עד שהפסיקה.. בא לי להתחפר מתחת לפוך שלי ושמישהו יעיר אותי בקיץ.