גברים שולטים בעולם, ונשים שולטות על גברים.

בגיל 15 עשו עליי חרם. חרם שכבתי נורא ומזעזע עם שמועות, הכפשות, איומים ושלל "דברים נפלאים" שגרמו לי לרצות קצת למות.

למרות כל התחושות הקשות האלה שעברו לי בראש, ולמרות שחתכתי את עצמי בסוף מתוך זעקה אילמת של נואשות - עדיין הייתי קמה בכל בוקר לבית הספר, הולכת ללמוד ומראה לכל אותן כלבות שאני חזקה יותר מהן, יותר מהמבטים שלהן, יותר מהמילים שלהן באייסיקיו "אולי תתאבדי? אף אחד לא אוהב אותך ואין לך חברים". כן זה דברים שגם אחרי 12 שנה (שאין לי מושג איך עברו כל כך מהר) לא שוכחים. 

בגיל 15 האסון האישי הזה של "חרם" הוא נורא. גם כשנכנסתי אז בשער עם ראש מורם בכוונה הרגשתי שמבפנים אני מתה. מתפללת שלא יקראו לי, שלא יגידו לי משהו, שלא יזרקו מילה. ואני חושבת שזרקו פה ושם ולא הייתי מתייחסת. ככה זה שאת עומדת מול כיתת יורות של פרחות מצויות עם ליפגלוס ורוד מנצנץ. החרם צץ בכל פינה ואסף אליו כל כך הרבה אנשים. מהכיתה שליד עד לשכבה כולה, באייסיקיו ואפילו הגיעו לכאן לכתוב לי בתגובות כמה אני רעה. 

אף אחד לא מבין, למרות שהיועצת של השכבה כן הייתה חלק מזה וההורים של כולנו גם. למבוגרים זה נראה כמו ריב של ילדים שאין לו אף משמעות באמת, שכביכול לא משפיע על אף אחד. והם לא הבינו כמה קשה באמת. 

ואז מגיע דור. אני לא חושבת שהייחוס המשפחתי שלו משנה, אבל אני כן חושבת שהוא לא חווה חרם. הוא לא חושב על אותם ילדים שאלו שמתנכלים להם - ב2005 היה להם שם ולא יכלו להיות אנונימיים - היום הם כמו רוחות רפאים. אני ידעתי מי נגד מי. פה הם לא יודעים. זה עידן שונה. הודעות אנונימיות נוטפות שנאה זה הדבר הכי קשה שאפשר לקבל. מתחילים להסתכל לכל הצדדים וחושדים בכולם. באותו רגע זה מרגיש כ'הסיוט הכי גדול שיש' לילדים טובים, שלא יודעים לפגוע חזרה. שסומנו כחלשים ופגיעים וכאלו שאפשר להשפיל אותם יותר ולהרגיש בכך מורמים מהם.

אני חושבת על כל אותן הבנות האלה. איך הלכו לישון אז? איך הצליחו להירדם בידיעה שמחר הן קמות בבוקר להשפיל כי זה מה שהחברה כולה, השכבה כולה, מצפה מהן? איך הסתכלו על עצמן במראה? האם הן הרגישו לפעמים שזה "יותר מדיי"? הן חשבו לעצור לרגע את ההסתה נגדי ושתקו כי פחדו? ואם הייתי מתאבדת באמת? איך הן היו חיות עם עצמן? הן כל כך רעות שהן נהנו מזה? והיום, כשאנחנו בעצמנו לא רחוקות מהרגע הזה שלנו יהיו ילדים, אם יחרימו את הילדים שלהן הן יזכרו בימים שהן בעצמן החרימו?

ממרחק של 12 שנה, בעיקר כשאני רואה איפה אני ואיפה הן, אני יודעת שניצחתי. ניצחתי כבר מזמן. אני לא בטוחה עד כמה הילדים של הדור של היום ינצחו את האנונימיות שמשפילה אותם. בעיקר בעידן הזה שהם חשופים יותר להכל. שהם מבינים את הזהות המינית שלהם יותר מוקדם. שהמראה שלהם נעשה חשוב להם יותר ויותר ובגיל צעיר יותר. אני מקווה שלא יהיו לזה תופעות לוואי. כי זה גיל שאכפת מהכל ומכולם, ולא משנה באיזה מעטה של ציניות הילדים האלה מכסים את זה, בכל זאת אכפת להם. דרך אגב, הציטוט בראש הבלוג, זה בדיוק על זה.