גברים שולטים בעולם, ונשים שולטות על גברים.

זה מה שאמרתי למאיו ויום אחרי קיבלתי ממנה טלפון שהתחיל ב"לירי! תקשיבי! הייתי אתמול אצל נטע לק ג'ל והיא סיפרה לי שאחרי הרבה זמן לבד הכירו לה מישהו והיא לא יודעת איך להתמודד עם זה והיא רגילה ללבד שלה אבל מצד שני היא כן מעוניינת וזה ממש קשה לה ואני מפחדת שגם לך זה יהיה ככה".

לרגע שתקתי. היא קצת צודקת. אני רואה אותה אחרי שנתיים וחצי של זוגיות פתאום פורחת כשהם נפרדו. כמובן שזה היה קשה ומלווה בשיחות ממש ארוכות לאורך כל היום בהקלטות בוואטס והתקרבות הרבה יותר משמעותית ביני לבינה. ועדיין יש רגשות ועם הרגשות היא גם נפתחת לעולם לאט לאט. היא מבחינתי תמיד תהיה סוג של אחות קטנה שמאד בוגרת שהכרתי בטיול ואני לא מרגישה את פער השנה וחצי שיש בינינו. אצלה זה כנראה לא היה ככה כל כך עד עכשיו כי היא הייתה עסוקה עם הפודל שלה שגידל ביצים דווקא כשהם היו אמורים לעבור לגור ביחד וסירב וכתוצאה מזה הם נפרדו. והייתה לה חברה טובה אחרת מהטיול, שאני עוד בסאן חואן דל סור לא אהבתי וקלטתי שמשהו פה לא כנה עד הסוף. בסוף היא שלחה לה הודעה מרגשת וארוכה בוואטס שאם אקצר אותה למשפט היא:'לא נוח לי להיות חברה שלך יותר ותודה שהכרת לי את המשפחה שלך ועשיתי מלא כסף מבייביסיטר על אח שלך הקטן ובני דודים שלך, אבל את כבר לא באה לי בטוב". לגמרי אאוץ'. מאיו לא קלה, אוקיי? אבל לומדים להסתדר, היא עברה המון בחיים וקיבלה חינוך של סבתא פולנייה אמתית עם גלאם ועקשנות פולנית כאחד. ופתאום היא גילתה אותי. היי. היא הבינה שאני כאן כי אני רוצה להיות כאן והיא לא "חופרת לי" כשהיא מספרת לי על האקס שלה, להיפך, אני מעוניינת שהיא תפרוק אצלי. ובדיכאון קדם מחזור שלי שנמשך יום ולילה אחד, יום אחרי היא התחילה לשלוח לי הודעות מרגשות של נפילת אסימון. היא פתאום הבינה שאני תמיד הייתי כאן והיא לא ראתה את זה או לא העריכה את זה מספיק.

נחזור. כן, מאיו צודקת. התרגלתי לשקט שלי. לזה שאף אחד לא באמת מעניין אותי. לזה שאני לא חייבת דין וחשבון ושאני יכולה להחזיר או לנעוץ מבט למישהו במעלית של הבניין בעבודה או סתם ברחוב, אולי אפילו חיוך קטן ולהמשיך ללכת כאילו כל זה לא קרה בכלל. התרגלתי לשבת בבאר עם שולחן ארוך ותמיד יהיו איזה חבורה של "ברי מזל" שישבו לידי ואני אתחיל לדבר איתם כאילו אנחנו מכירים (כי ככה זה בדיזנגוף) ואולי בסוף ייצא מזה סקס או איזה דייט או שניים. כן, גם דייט או שניים ואולי גם כלום וסתם כזה העברנו ערב עם אנשים שאנחנו לא מכירים ואולי גם לא נפגוש וזה אחלה. כשהחזקתי שבועיים עם ההוא של הטוסט בשיניים עד שגיליתי שיש לו קטן ומהאניהולכתלעשותעםזהלעזאזל, זה היה נחשב שיא תל אביבי קטן בשבילי. התרגלתי להודעות של "אני בא עכשיו" וגם לזה שההודעה של יום אחרי הדייט לא מגיעה ולא להתאכזב מזה. התרגלתי לבשל לעצמי, התרגלתי להכין קפה אחד בבוקר, התרגלתי לישון באלכסון, התרגלתי לזה שהאושר שלי תלוי בי ושהלב שלי לא מכיל אף אחד חוץ מאת עצמי.

אומרים שתל אביב היא עיר רווקים נצחית ושאי אפשר להכיר כאן משהו רציני. אני לא מסכימה עם זה. כי הרבה נשים וגברים שנמאס להם ומחפשים ובינתיים עוברים מתחנה לתחנה עד שיימצאו אחת שיהיה להם נוח להישאר בה. שהכל יהיה בסדר. אני יכולה להעיד על עצמי, שאם אמצא אותו אז אני אדע שזה-זה כי הרווקות מזקקת את החיפוש ותורמת סך הכל לבדיוק-בדיוק-כזה-אני-רוצה. כן, אחת מהמחשבות שלי היא 'האם אני רוצה לוותר על החופש שלי בשבילו?' וזאת מחשבה לגיטימית ואם התשובה היא כן אז כנראה שזה באמת זה. וחופש זה לא שעכשיו כולאים אותי במחסן, אלא חופש כזה שכבר אני לא איישר מבט לכל מי שבא לי.