גברים שולטים בעולם, ונשים שולטות על גברים.

אנחנו כבר ילדים גדולים. הוא עוד רגע בן 29 ואני לא הרבה אחריו אהיה בת 28. הוא הציע לי לעבור לגור ביחד כשייגמר לי החוזה בסוף יוני.

אני כל כך רוצה! נמאס לי משותפים. באמת. לא יכולה כבר להסתכל על השותף המסריח שלי, לא נעים לי לדעת שהוא בבית, אני רואה את הכלים בכיור ומתחיל לי פיק של עצבים בגוף, הוא כל היום אפוף בסטלה שלו ולא עובד ולא רק שהוא לא עובד - הוא גם לא עושה כלום לבית ופשוט מעצבן. הוא בן אדם כזה שאוהב להוכיח אחרים, זדוני ברמות של נשארה כפית סוכר והוא יקום 5 דקות לפני (מה שלא קורה אף פעם) בשביל לנכס אותה לעצמו, במקום לקנות חבילת סוכר יא חרא פרזיט שיושב כל היום בבית ודופק באנגים. היתה לנו סתימה בשירותים ביום חמישי וב2 בלילה השותפים שלי התקשרו אליי לשאול איפה אני. מה אני, אינסטלטור?! אתם הגברים! תעשו מה שצריך! אין אחווה כבר בדירה וגם לא וויבים טובים. היה ונגמר. השותף המסריח ניצל אותי ואת השותף השני בהכנסת אורחים כשישב על ארגז ירוק והפוך של קרטוני חלב, וכשהבין שאנחנו מתחילים פחות לאהוב את זה כבר, קנה לעצמו דברים לחדר ונתקע שם ולא רק שנתקע שם גם נהיה אנטיפת. כל הסיפור התפוצץ ממש כשהוא השאיר ארבעה ימים שקיות של זבל מחוץ לבית אחרי שניקה את הדירה בתורנות שלו וציפה ממני לזרוק אותם (כי פראיירית שכמותי, כבר עשיתי את זה בשבילו פעם אחת). כל היום הוא יושב בבית בעוד אני והשותף השני עובדים. אחרי כמה ימים התקשרתי לועד הבית ואמרתי לה שתשלח לי הודעה שראתה שקיות זבל ושנפנה את זה. ברור שהיא שיתפה פעולה ושלחה לי הודעה, עשיתי לו צילום מסך ובמקום להגיד לי ׳נכון אני אזרוק, שכחתי׳ הוא האשים אותי בחוסר חברות כי יצאתי מהבית כל כך הרבה פעמים ואיך לא זרקתי בשבילו. על הזין שלי. בחילופי ההודעות ובגלל שהוא סטלן דפוק הוא סיפר לי על הדרך שעוד לפני ששלחתי לו את ההודעה הוא כבר זרק את השקיות. אמרתי לו שיש לו בעיה חברתית עמוקה אם הוא מעדיף לשלוח לי הודעת עקיצה ולנסות להוציא אותי לא בסדר, במקום להגיד לי שכבר טופל. זה פתח ריב שאחריו גם צרחתי עליו חצי שעה בדירה עד שכאב לי הגרון. נשבעת. ומאז הוא דיי מחוק אצלי בתור בן אדם, שלחתי לו הודעה שלא יטריד אותי יותר וחסמתי אותו בכל דרך אפשרית כאילו הוא איזה מטרידן סדרתי מפחליקציה. כן, היו לנו שיחות נפש ממש עמוקות בחודשים הראשונים וגם יצאנו ביחד למסיבות ואם הייתי עוד קצת בסטלה והוא לא היה מגעיל ומוזנח גם הייתי עושה אותו, אבל רק המחשבה של כפות הרגליים השחורות המלוכלכות שלו על המיטה שלי אמרתי שאין מצב. אני הבלגתי הרבה על ההתנשאות הקיצונית שלו וההתרברבות שלו במצבים מסוימים, כנראה שהייתי צריכה להעמיד אותו במקום מההתחלה, אבל אני נוטה להיות סלחנית עם אנשים בדרך כלל. בעיקר אם הם סטלנים טיפשים עם עבר ומצב משפחתי לא קל. בכל אופן, בחרתי איך להתייחס לזה והחלטתי לא לקחת את זה קשה באופן שיפגע לי בבריאות, נשמתי עמוק ונרגעתי. כשהגעתי הביתה הוא ניסה לדבר איתי, כלומר, להאשים אותי עוד באופן פתטי ביותר ואמרתי לו שאני לא מעוניינת להיכנס לזה, ועכשיו שיתחיל להרגיש מה זה שלא אכפת לי ושאני לא מחבבת אנשים. אה, והוא מרגיש את זה. הו הו. מה שלא חייבים לנקות אני לא מנקה וכשחברה שלו לפתע צווחת בחדר השני כחלק מהטון דיבור שלה, אם פעם הייתי מכסה את עצמי בשמיכה ושותקת, הפעם הוא קיבל ממני דפיקה על הקיר ושאגה קלה ש"אני מנסה לישון!!!" כן, אני כלבה רעה כשאני רוצה. אה, גם כי כיביתי לו את הדוד כי יש מלא מים חמים ו700 שקל לחודשיים חשבון חשמל לשלושה אנשים זה יקר על גבול הלא הגיוני.

בא לי להיכנס לדירה משלי, משהו אינטימי יותר. עם מטבח יפה וסלון, חדר שינה עם מצעים לבנים ושלט על הדלת שמכוון לשני אנשים שמייצגים משהו אחד כנה ומאושר. ארוחות בוקר ומקרר מלא בדברים טעימים, קניות משולבות וניקיון שנשאר. כמובן שלא במיין סטריט התל אביבי כמו עכשיו, משהו יותר פינתי ועמוק במרחק מכל המהומה, מקום עם חניה שקרוב להכל. בתל אביב זה יקר. אבל כמו שאמרתי לו כשדיברנו על חתונות - יש לי שתי אצבעות. אחת לשים עליה טבעת בשביל להוציא אותי מתל אביב, והשניה בשביל לקנות איתי דירה. אם הוא רוצה לעבור לגור איתי לא רק שאני מוציאה אותו מהבית של ההורים שלו, אני גם מביאה אותו לעיר ללא הפסקה. הקרבה. אני לא חוזרת הביתה, לפחות לא עד הטבעת השניה.