גברים שולטים בעולם, ונשים שולטות על גברים.

אם היינו ב2007, את המשפט הזה לא חשבתי שאגיד אי פעם שוב. מה היה ב2007? החברה הכי טובה שלי מכיתה ה׳ ועד עצם היום ההוא הזדיינה פשוטו כמשמעו עם חבר שלי איזה חמור בן 20, חייל, שהכרתי דרך השוקס שכיאה לרוח התקופה ההיא והגיל ההוא חיפש רק לזיין. והיא הייתה בתולה חרמנית ללא דמות אב שנדלקה מהסקס אפיל המרשים שלו, האמינה לזה שהוא אוהב אותה והוא ייפרד ממני בשבילה והם יחיו ביחד עד 120. 

כל זה לא קרה כי אני גיליתי הכל ומכאן נתפס בה הכינוי ״כוס מהלך״. לטענתו, זה מה שהוא ראה בה. ואני איבדתי את האמון שלי בנשים. אני יכולה להגיד שזה כן פגע בי, בגלל שהחלטתי שאני לא סומכת על נשים באופן אוטומטי גם לא התחברתי אליהן. בצבא עם עוד שבע בנות בחדר ובזמן שכולן קלעו זרי פרחים ללוחמים שעולים ליחידה ובכל ישיבות-מסיבות חדר וריכולים אני הייתי עם הבנים. שתיתי תה מפק״ל קפה, שרתי ״שיר למעלות״ בליווי גיטרה וכשהיו שואלים אותי ״כמה אתן?״ כשהייתי סוגרת כרטיסים למסיבת קיבוץ היו מגלים בכניסה שה״אתן״ זה בכלל עשרה בנים שהם החברים הכי טובים שלי מהיסודי ועד אז. וכן, לא האמנתי בנשים, לא רציתי להרגיש מחויבת להן באף צורה ולא רציתי מהן שום דבר. תנו לי לקרוע את העיר עם חבורה של גברים שיכורים יותר מצחיק מחבורת בנות מצחקקת בדציבלים שעושים לי חשק להקיא בפה.

השתנו כמה דברים מאז. קודם כל, טיילתי בעולם ואין מה לעשות, נשים מתחברות לנשים ועם המשבר שעברתי בטיול מצאתי את עצמי מתייפחת בעיקר לנשים והן התייפחו חזרה. ומכל הבכי הזה נוצרו לי שתי חברות מדהימות. ובתל אביב הכרתי עוד ועוד וברור שהחברויות האלה כל פעם מתחזקות ונחלשות וכל קשר בכוחו שלו מתעצם ומעצים וגם צריך קצת הפסקה וחוזר שוב. העיר דינאמית לאללה גם ביחסים בין חברות.

יש כל מיני סוגים של חברות. יש לי חברות שהן חברות של לשבת ולהסתכל בעיניים. לתת ללב לדבר ולתת לאוזניים להקשיב. יש חברות של בואו נדפוק את הראש עכשיו בבאר ונדבר על סקס ונצעק ״וווהוווו״ כל פעם שמביאים לנו ציי׳סר חינם ויש חברות שהן גם וגם.

הייתי בסרטים מכל המעבר הזה, מהשינוי הזה שאני הולכת לעבור ומהדרך החדשה שאני הולכת אליה. 

הרגשתי כאב על כל מה שאני כביכול הולכת לאבד ודיברתי על זה עם בובי, אבל בתור אחד שמעולם לא עזב את הבית ולא גר בתל אביב ועל אחת כמה וכמה ממש שונא את תל אביב, הוא לא מבין. חוץ מלחבק אותי ולנגב לי את הדמעות הוא לא מבין. התקשרתי אליהן. בסך הכל שלוש נשים ועוד ידיד גיי שאין להן קשר משפחתי אליי ואני ממש מחזיקה מהמילה שלהן. והן חיזקו אותי, העירו את עיניי, הרגיעו לי את הפחד, גרמו לי לחייך ולחזור להיות בטוחה בצעד הזה שאני הולכת לקראתו בצעדי ענק ועם חיוך גדול ומלא תקוות לדברים טובים שאני יודעת שעוד יקרו כי זה אני והוא וזה שלנו והן נתנו לי את הכאפה הטובה הזאת, להבין שככה זה אהבה וזה צעד בריא שעדיף שכבר יקרה עכשיו ולא עוד שנה.

הפוסט הזה מוקדש להן, למרות שרק שתיים מתוך השלוש יודעות על קיומו של הבלוג, והידיד הגיי. 

בסך הכל רוצה להגיד תודה לעצמי, ששחררתי מהעבר ונפתחתי לסוג חברות שהוא שונה ומהלב. תודה שהן כאן ומקשיבות ונותנות גם לי את הכבוד להיות כאן בשביל לתת להן חזרה, ותודה ליוניברס שהפגיש ביני לבינן אם זה בשולחן בכיתה ז׳, בחאקו בקוסטה ריקה ובכיכר רבין. אני אוהבת אותן אהבת נפש.