גברים שולטים בעולם, ונשים שולטות על גברים.

כל פעם לפני שקורה לנו משהו ממש טוב, אני בוכה. לפני שאני בוכה אני נסגרת וחושבת עם עצמי אם אני בכלל אוהבת אותו ומה אני מרגישה. אולי הוא אוהב אותי יותר ממה שאני אוהבת אותו, אולי בכלל אני עושה את זה כי זה טוב לי לעכשיו ולעתיד ואולי זה התהליך המוזר הזה שהופכים מידידים לבני זוג אחרי שנים. וכל פעם אני בוכה והוא גם תמיד רואה אותי בוכה כי אני לא מצליחה לשמור לידו על פוקר פייס לעזאזל! 

לא התראינו ארבעה ימים ואלו היו ארבעה ימים של געגוע עם חלומות רעים וגישושים במיטה אחריו ולגלות שהוא לא נמצא. ואחרי ארבעה ימים הוא יצא מהאוטו וחיבק אותי והתנשקנו והוא בא עם פרץ של אנרגיות ופתאום הרגשתי שאני חוסמת את האנרגיות האלה. הוא הבין שמשהו לא בסדר ואני אמרתי לו שאני עייפה (אני באמת עייפה) הגענו אליי והתארגנתי לשינה, בובי כבר נשפך במיטה שלי, הוא ער מ6 בבוקר ולמרות שהוא ממש רצה לחכות לי אמרתי לו שיילך לישון, אנחנו יוצאים לחופשה מחר. אני צריכה אותו דרוך ועירני לנהיגה וגם העיניים הירוקות שלו אדומות כבר מעייפות ואני לא אוהבת שסובלים בגללי. נכנסתי למיטה והוא התעורר מזה ואמר לי שהוא אוהב אותי. התחבקנו כזה חיבוק של אחד בתוך השני ותוך כדי הבנתי שאני חסומה. אני כל כך חסומה. כל מקרה שלילי שקרה כאילו הרים אצלי מחסום של חשש. וקרו כל כך הרבה כאלה. וברגע שאני יודעת שהולך להיות לנו ממש טוב, המחסום האוטומטי מורם ואני כאילו מתנתקת רגשית ומנסה לבחון את הסיטואציה מבחוץ וזה גרוע כי אני כל כך בפנים ומה יעזור לי לבחון אותה מבחוץ? אני מפחדת להיפגע. 

הרמתי מחסום ונכנסתי למיטה וישבתי כמה דקות עם עצמי והבנתי שהרמתי מחסום והבנתי גם שהמחסום הזה מגיע כנראה באופן אוטומטי מהמציאות התל אביבית שחייתי בה. לא להיקשר, לא לדעת יותר מדיי, להעיף אותו מהמיטה אחרי שסופקתי. ופה זה, אני מקווה, לנצח. והנצח מפחיד, האהבה האין סופית שהוא מרעיף עליי, העתיד שלנו..הכל כל כך מפחיד אותי שאני מתנתקת רגשית מהסיטואציה. מהפחד. 

ואז הוא חיבק אותי ובאור המעומעם של הממיר של יס הוא הסתכל לי בעיניים ואמר לי שהוא אוהב אותי והתחלתי לבכות, והבנתי שהוא שובר לי מחסומים של שנים.