גברים שולטים בעולם, ונשים שולטות על גברים.

עברתי לתל אביב כי רציתי לראות את השקיעה ולבסוף שקעתי בעצמי בחיים תל אביביים ומרדף אחרי כסף שיכסה קודם את שכר הדירה. מפה לשם, התחלתי לראות את השקיעה דרך החלון הגדול של המשרד בקומה הגבוהה כי ככה זה, אם רוצים לסיים את החודש בפלוס ואיכשהו לחיות קצת.

עדיין לא מצאנו דירה בעיר האחרת כי כולם מחפשים מיידי כאילו העולם מחר נגמר. אני מנסה להתרגל כל פעם מחדש לרעיון שאני עוזבת כאן וכל מילה של ספק מערערת אותי למרות שבתוכי אני יודעת שזה הצעד הנכון. אני לא רוצה להישמע מלנכולית, אבל הרגע סיימתי לכתוב עבודה בממשל ופוליטיקה אז אני יחסית יותר רצינית לבדרך כלל.

אני מנסה למצוא מיליון סיבות למה לא לעזוב כאן, אבל כשאני חושבת על החיים הקודמים שלי. זה לא מקום שאני רוצה לחזור אליו. אי אפשר לחיות על הקצה כל כך הרבה זמן, אי אפשר לחיות בסצינה התל אביבית כל כך הרבה זמן וכל כך עמוק בלי להישרט באיזשהו אופן. תל אביב זאת עיר קשה שלא מתאימה לכולם. לא כל אחד יכול להכיל את הטירוף הזה וכשהגעתי לכאן, החלטתי לתת לטירוף לסחוף אותי ולהטריף אותי ותל אביב כמו מפלצת ענקית בלעה אותי בתוכה וחייתי מרסיסים של סופ"שים וזיכרונות מהם. ואני תוהה אם בא לי עוד מזה, עוד קצת. קצת וזהו. אבל אני יודעת שאם אני עושה יו טרן - אף אחד לא יחכה לי.

תמיד יש את הסיפורים האלה שאת שומעת מההיא שעושה לך לק ג'ל על נשים תל אביביות שהייתה להן אופציה אבל הן רצו להשיג יותר ורצו לחוות עוד עד שבוקר אחת קמו בגיל 40 רווקות ועם אפס אופציות וקמט שהולך ומתרחב מיום ליום. ומה עכשיו? ילד מבנק הזרע! וזה מעביר בך מצד אחת צמרמורת ומצד שני את אומרת לעצמך שהן הזדיינו יותר. ואחרי זה חוזרת לזה שהן גם ישנו יותר באלכסון ולעשות אהבה זה יותר כיף מסתם להזדיין. 

אם היו אומרים לי שיש לי שנתיים כאן ואז אתמסד, האם הייתי חיה את תל אביב שונה? יותר הארדקור ממה שחייתי אותה? אם כן - הייתי מתפרקת. תל אביב היא עיר מסריטה, כל הכיף הזה כשהוא בא בכמויות גדולות בגיל מסוים זה כבר לא זה, כאילו הקסם אבד ונשארת רק את בתוך בועה גדולה, כמו ההרגשה של הבוקר שאחרי ה..(סקס מזדמן\אמ.די\קוק - יו ניים איט). זה לרגע ועובר.

מצאתי לי גבר לא תל אביבי בעליל. לא נראה תל אביב, לא מדבר תל אביביות, סאחי אשכנזי עם ראש על הכתפיים וזין גדול. שזה בעצם כל מה שרציתי וחיפשתי בערימות של גברים חיים בסרט בעיר הזאת. מצאתי אותו אחרי מלא זמן שהוא היה לא בדיוק אבל בערך בראדר הגברים הפנויים בים בם בום ואחרי מלא זמן שבדקתי אופציות אחרות כדי להוכיח לעצמי שזה לא הוא, נכשלתי. זה הוא ועוד איך.

אני נוסעת באוטובוס או הולכת ברגל וגומעת כל צעד כאילו הוא האחרון שלי למרות שיש עוד זמן. אני תוהה ביני לביני איך אני מרגישה עם הסוג של ויתור הזה על החיים שהיו לי ואני מוצאת את עצמי חייה אותם דרך חברות שלי ומעבירה להן את השמלות הקצרצרות שלי שנוגדות את רוח התקופה הנוכחית ולמרות כל זאת אני מאושרת כי יש לי משהו שלם מאוד. אתמול הוא הביא לי חבילת שוקולדים שכתוב עליה I love you ועוד גיפט כארד בקסטרו כי הוא ראה שאני חצי כוח עם בגדים שלי בארון בגלל שעליתי כמה קילו מהסטרואידים, אבל הג'ינסים שלי במידה 35 עדיין נסגרים עליי ויש לי ריבועים בבטן (כן כן. אז איפה עליתי לעזאזל?) וסתם ככה בלי סיבה, לא יום האישה, לא יום אהבה, לא ט״ו לא ט לא כ"ט בנובמבר. סתם ככה. והוא תמיד דואג להזכיר לי שהוא אוהב אותי בגלל מי שאני ולא בגלל איך שאני נראית וזה כל כך נוח עד שקשה לי להאמין שכל זה ממש קורה לי. וזה פאקינג קורה.

כנראה ששנתיים בתור אזרחית תל אביבית בת.ז עשו אותי תל אביבית באופי, ואפשר להוציא אותי מהעיר אבל תל אביב תמיד תהיה חלק ממני ומחיי ועדיין אטייל כאן ברחובות גם כשאהיה תושבת עיר אחרת.

אני אוהבת את תל אביב, אבל יותר אוהבת את בובי.