גברים שולטים בעולם, ונשים שולטות על גברים.

כתבתי על זה פעם, כשחזרתי מהלימודים בשנה הראשונה שלי בתל אביב והיה 22:00 בלילה והייתי כל כך רעבה. אני זוכרת את זה שנשכבתי מפורקת על הספה הכתומה שלי אחרי יום של 9 שעות עבודה ועוד 3 שעות לימודים ונסיעות באוטובוסים. כתבתי שכל כך בא לי שיהיה שם מישהו. שידאג לי. שאגיע מיום כזה כמהה לחיבוק, לרכש ואוכל מוכן ומישהו פשוט יהיה שם ויעניק לי את כל זה. כתבתי את זה ואחרי זה קמתי להכין לי ובסופו של דבר התרגלתי למציאות האינדיבידואלית הזאת וזרמתי איתה. הייתי מוצאת את עצמי גם עוד עומדת אחרי זה ומבשלת לעצמי צהריים ליום למחרת עד 12 בלילה והשותפים שלי נכנסים למטבח ואומרים לי שאני משוגעת אבל אין לי ברירה בעצם. אלו היו ימים של בדידות פנימית אבל הייתי מוקפת מבחוץ ואני חושבת שזאת קצת ההגדרה של תל אביב.

חזרתי הביתה ב21:30, רעבה כל כך ועייפה אחרי יום עבודה. כשהייתי באוניברסיטה אמרתי לו שאני מתה מרעב ואין מה לאכול פה, ״תכין לי משהו כשאחזור, נשבעת שאשחק אותה מופתעת״. חזרתי ולא היה כלום. הרגשתי את הדמעות מטפסות לי במעלה הגרון, ׳מה יהיה?' הוא שכב במיטה כל האורות בבית היו כבויים נכנסתי לחדר, הורדתי בגדים, רציתי רק לצלול למקלחת. הוא פקח עין אחת ואמר לי להתקרב. התיישבתי על המיטה ובבת אחת הוא תפס אותי וחיבק אותי ואמר לי שהוא התגעגע ואיך אני משאירה אותו ככה כל היום לבד, ומה בא לי לאכול. אמרתי לו שרק כוס תה, ונכנסתי להתקלח. 

כשיצאתי חיכה לי טוסט נקניק עם מלפפונים חתוכים בכל מיני גדלים לא שווים ותה צמחים. התחלתי לבכות. אבל מאושר.