גברים שולטים בעולם, ונשים שולטות על גברים.

עברה חצי שנה מאז הדייט הראשון שלנו ומסתבר שלא נמאס לי להסתכל לו על הפרצוף. באמת שאפילו לא ספרתי את החודשים, פשוט זרמתי עם הזמן עד שהוא אמר לי ״שבוע הבא יש לנו חצי שנה, תבחרי מה לעשות״. הלכנו ביחד למסעדה ממש שווה וטעימה. אני כן יכולה להגיד שחסר לי הקידוש המסורתי שאני רגילה אליו כבר שנים {ולמרות שהדלקתי נרות שבת ובירכתי את כל מי שרק אפשר בסדר הידוע וחקוק אצלי מראש הבא - העולם ואנשיו, המדינה ואנשיה וחייליה, המשפחה הרחבה שלי, המצומצמת יותר (הורים, אחים, נשים של אחים, אחיינים) את המשפחה של בובי, את הזוגיות שלנו, את בובי עצמו ובסוף אותי אחרי זה אנשים שלא בחיים כמו סבתא ויניב שינוחו בשלום ויהיו מליצי יושר על אכילת קלמארי ואי השמירה שלי כבר כמה שנים של שש שעות בין בשר וחלב (אבל צי׳זבורגר לא וחזיר לא. בעיות של מזרחים מסורתיים שיוצאים מהעדה לאינדיבידואל ועדיין טמועים בהם הערכים של הבית) ולבסוף את המשפחה של יניב}. זה היה נחמד לצאת שנינו לארוחה בערב כזה שהוא לא כמו כל עוד ערב בשבוע. 

חזרנו הביתה והתכרבלנו על השזלונג האהוב שלנו וראינו סרט ואחרי זה עוד כמה פרקים של ״חברים״ והלכנו לישון. 

נהניתי. לראשונה מזה הרבה הרבה זמן הבנתי על מה עינבי וחברותיי המחוברות מדברות על ״ראינו סרט בבית בשישי, לא יצאנו״ שהיה גורם לי לצמרמורת וחרדה ממערכות יחסים משעממות שכאלה. לשבת בבית בשישי ולראות סרט? ללכת למסעדה ולחזור הביתה? מה? אוי לא! כן, היו תקופות שהעדפתי לחזור מסטולה ומדיפה ריח של סיגריות ולדחוף את עצמי בייאוש למקלחת או ליפול למיטה ולהתקלח בבוקר ולהחליף מצעים. היו. היו ומשום מה לא התגעגעתי אליהם. היו ולא הרגשתי את החיסרון בהם. היו ולא חשבתי על ׳כולם יושבים עכשיו בדיזנגוף׳. היו וחלפו כלעומת שבאו. 

זוגיות זה קשה. לתחזק, לפנק, לדאוג, לחלוק, להבין, ללמוד וללמד, לחשוב לפני שזורקים פצצה לאוויר במה זה יועיל ואם אפשר לומר את מה שמפריע בדרך אחרת או הפעם להדחיק ובפעם הבאה להגיד. מערכת של אהבה ורגשות ואינטרסים שמתערבבת כולה עם הכל. צריך להיות עם היד על הדופק תמיד, לא ליפול להרגל. להיות תמיד בהסתגלות והכלה כי הרגלים ושיגרה מפוררים דברים טובים, גם אם בנויים כמו מגדלי אקירוב. גם שם אני לא יודעת עד כמה כל אלה שגרים בחלונות הגבוהים ומשקיפים אחד על השני בטלסקופ ענק שמוצב להם במרפסת מבסוטים על החיים שלהם אבל זה כבר נושא אחר.

אז כן, חצי שנה של מלא חוויות וטיולים ונופים וצחוקים וקצת ריבים ואוכל טעים שאני בישלתי וגם מסעדות וחברים וסרטים ובארים ומלא דברים שעושים בזוג שפעם לא ידעתי שאפשר. כאילו ידעתי, פשוט לא זכרתי. או שרציתי להדחיק. ועכשיו בא לי שככה זה יהיה. פשוט. כמו להסתכל לו בעיניים הירוקות מתחלפות לאפור וחום שלו ולראות אהבה חזרה.