גברים שולטים בעולם, ונשים שולטות על גברים.

היה רגע כזה. אחרי שהרגשתי שאיבדנו הכל, היה רגע שדיברנו על משהו וצחקתי בטירוף. כשאני צוחקת ממשהו באמת אני מתגלגלת לתוך ועם הצחוק שלי, אני מטה את הראש אחורה וצוחקת בקול רם, כאילו משתחרר ממני פרץ של אושר באחת. ברגע שזה קרה הוא חיבק אותי חזק והתחיל לנשק אותי בכל חלק בפנים ובגוף, הוא מאושר שאני מאושרת. נזכרתי שזאת לא פעם ראשונה שהוא מתנהג ככה, שהצחוק שלי בשבילו זה הכל. לראות אותי ככה גורם לו לאהוב אותי יותר. או פשוט לאהוב אותי. והבנתי, הוא אוהב אותי. אז הכל בסדר..והתחלתי שוב להעניק בחזרה.

יום כיפור שלי התחיל בזה שאני לא צמה. אחרי כל הסיפור עם הבית חולים, אני כל שעתיים רעבה כאילו לא אכלתי מעולם ואם אני לא אוכלת מתחיל לי כאב בקיבה כזה של ריקנות. קיבלתי אישור ומבט של רחמים מהמשפחה שלי שלא לצום. 

בנינו את יום כיפור הראשון שלנו בכבוד ואהבה. קבענו שעה מסוימת שבה נפגשנו בין השכונה שלי לשלו וצעדנו לשלו, ישבנו שם עם חברים שלו ובנות הזוג, עד שהתחלתי להרגיש כאב בקיבה ודחקתי בו ללכת הביתה. ראיתי שהוא לא כל כך רוצה ולא היה אכפת לי שיישאר ואני אחזור לבד, הוא לא הסכים. חזרנו הביתה, אכלתי פריכית עם גבינת עיזים והלכנו לישון. 

נדבר רגע על מוסריות. הייתי ילדה שביום כיפור לא הייתה רוכבת על אופניים, מהורים שהגיעו למרכז מעמק רפאים בירושלים, שלא היו רגילים  לכזה דבר הנחשב שם בתחילת שנות ה-70 ליהרג ובל יעבור מצאנו אני ואחיי את ילדותנו במרכז הארץ בלי אופניים בכיפור. מהפחד שיכעסו עליי גם על של אחרים לא נסעתי. פחדתי שההורים יכעסו, שאלוהים יכעס ובגלל זה אני אכשל בלימודים ולא יצליח לי עם הבן התורן שהייתי מאוהבת בו בסתר. בגיל כמעט 12, מאחר ויום ההולדת שלי מתרחש אחרי כיפור ועדיין נחשבתי לבת 11, לקחתי אופניים ונסעתי עם כמה חברות לבית של סבתא של אחת מהן, בעיר אחרת. אני זוכרת במעורפל בית עם ריהוט חום ומזמין ומלא חתולים פרוותיים בכל מקום. חזרנו הביתה וסיפרתי לאמא שלי שהרימה גבה ששמעה את הסיפור ועשתה פרצוף רוטן, אבל כשהבינה שמרדתי כי זאת הפעם האחרונה שבאמת אוכל, לא עשתה סיפור. אני זוכרת עוד את השחרור של הנסיעה בכבישים הפתוחים, את הרוח על הפנים והעליה במחלפים או הירידה מהם, חויה של איסור ופיתוי שיוצר אושר. בשנים שלאחר מכן צמתי. גם בשלב מאוחר יותר שגילו לי את הקוליטיס צמתי, הייתי עומדת בבית הכנסת חיוורת ובוכה לתוך מחזור של יום כיפור רק מלקרוא בחרדת קודש ״ה׳ הוא האלוהים״ 7 פעמים ולמשמע תקיעת השופר. השנה, בבית שלי, בובי צם אבל מדליק חשמל ואני הבאתי פלטה במיוחד מאחי כדי שיהיה לי על מה לחמם את האוכל בלי להדליק חשמל. קמנו ב10:30 והתחלנו לבהות בקירות אחרי שעה של כמעט מזמוזים במיטה ושל ״בובי אסור!״ מצידי. אז הוא הציע מרתון חברים ואני עצרתי לרגע ואמרתי בסדר. ראינו איזה שמונה פרקים, סיימנו את עונה 6. לאחרונה, נהיה לנו קראש והקלטנו את כל הסדרה ואנחנו חולשים על העונות בכל רגע פנוי לפי הסדר עד שהתחלנו לדבר כמוהם, לספר בדיחות כמוהם, ובכנות למצוא את עצמנו ממש דומים למוניקה וצ׳נדלר (גם מבחינת מראה) באופי ובזוגיות, אולי פחות דביק ויותר ריאלי אבל כאלה יציאות. ראינו חברים ואחרי זה בובי הלך לישון ואני ניצלתי את הזמן לסיים ספר. כשסיימתי ספר ועיתון ולאכול מרק קרצו לי מהשולחן החומר למבחן שאני צריכה לעבור עליו. התיישבתי, קראתי, תפסתי עט והתחלתי לכתוב. בהתחלה העט בקושי נגע בדף, ואחרי זה התחלתי לריב ביני לבין עצמי תוך כדי שאני מסכמת על המוסר שלי ועל מה שגדלתי ועל זה שאני נכדה לסבתא שהייתה צמה אפילו כשהייתה בהריון ואני לעומתה כותבת ביום כיפור אחרי שראיתי טלוויזיה. התחלתי להרגיש רע. החזה התחיל לכאוב לי וכשנשכבתי ליד בובי במיטה הרגשתי את הדופק שלי טס. חטאתי לפניך. רחם עליי. אותם סרטים של הילדות - אם אני לא אצליח בלימודים, אני לא אהיה בריאה, אני לא אצליח בעבודה וסרטים סרטים עד שבובי פקח עין ושאל מה קרה, פרצתי בבכי והחלטתי שאני מאכזבת את סבתא שלי שרואה אותי מלמעלה ולפני כמה ימים הלכתי לבקר אותה בבית העלמין ובכיתי על קברה ודיברתי איתה בקול רם ואמרתי לה דברים וביקשתי דברים ואיפה ואיך היא תלך עם כל זה לבורא עולם ותגיד לו לרחם על הנכדה-שרואה-טלוויזיה-וכותבת-סיכום-למבחן-ביום -כיפור-שלה. בובי חיבק אותי ואמר שזה בסדר. ואמרתי לו ששנה שעברה צמתי והנה מצאתי את עצמי בבית חולים פעמיים, עם בריאות מתדרדרת, מחליפה עבודות, וכמעט לא מרימה ציונים מעל ל-80. והוא אמר ״את רואה״. הצום, הכיפור והכפרה כנראה הם בין האדם לעצמו. את האמת, כבר מגיל קטן החלטתי שאלוהים יאהב אותי כמו שאני, עם אמונותיי השנויות במחלוקת, עם אהבתי, עם עוונותיו, עם הכל. הרי הוא ברא אותי וכנראה ידע שלא אהיה כמו המשפחה שלי, ובכל זאת נולדתי. אני לא מאכזבת אף אחד, שיקבלו אותי כמו שאני.

 גם השנה בכיתי בבית הכנסת בתפילת נעילה. זאת תחושה מצמררת לשמוע את כל בית הכנסת, נשים וגברים, מתפללים ביחד בקול תחנונים קורע לב - זה מעביר בי צמרמורת של אחדות ועוצמה. יש הרבה דברים יפים בדת שלנו, בעיקר שאפשר לקחת אותה לכיוונים שנותנים לנו להיות שלמים עם עצמנו. כמו לא לצום ביום כיפור, וכן להגיד לפני השינה קריאת שמע על המיטה.