גברים שולטים בעולם, ונשים שולטות על גברים.

עצוב לי. אני רואה חדשות, קוראת חדשות ומתוקף תפקידי מתעדכנת באופן רציף באקטואליה ועצוב לי. אני צריכה ללמוד למבחן אבל לא מסוגלת להזיז את העיניים ממסך הטלויזיה שבו הפלולה המוסתרת היטב לכאורה של דני קושמרו מדברת אליי ועצוב לי. קור הרוח החדשותי שקושמרו מעביר את ענייני השעה כאילו הם בליל חלומות מליל אמש או תסריט מסרט רחוק. הסרט הזה לא כל כך רחוק האמת, הוא פה על הגדר. אני יודעת שאני לא חכמה גדולה בכך שאני כותבת על זה ולמעשה לא עושה כלום, אבל בעצם אני מרגישה כמו כולם - מה נותר לי לעשות? מה בכוחי? מה אני יכולה לעשות שלא עושים המנהיגים הבכירים בעולם? מה קושמרו יכול לעשות הוא בעצמו בתור איש תקשורת? אנחנו נמצאים בעולם רע שנהיה רע מיום ליום, יותר ויותר.

עצוב לי על רצח העם שמתקיים במדינה שכנה והעולם מתעסק בישראל לשווא. עצוב לי שנהרגים חפים מפשע ברכבות בגלל שטיפת מוח של קיצוניים אחרים. עצוב לי על הקונספירציה שאומרת בעצם שלא מאמינים כבר למנהיגים. עצוב לי על הקפיטליזם שמדיר מיכולתם של בני אנוש לקנות דירה, עצוב לי על הפרה בוטה של זכויות אדם שנמצאת בכל פינה בגלובוס, אבל העיקר שכל המדינות חתומות על אמנת זכויות האדם. עצוב לי שלהשכיר דירה זה יקר, עצוב לי שצריך לעבוד קשה בשביל להרוויח טוב, עצוב לי שיש שסעים בחברה הישראלית והעולמית ולבסוף כל אחד דואג לעצמו. עצוב לי שזה מה שיש לראות בטלויזיה תכניות ששמות בני אדם בתחרות מתמדת וגורמת להם לעשות הכל - לשקר, לרמות, לפגוע, להעליב, לבגוד באדם שמולם רק כדי לקחת הביתה, בהנחה שיש בית, מיליון שקלים שמתקזזים לכלום עם המס הכנסה ומה זה אומר עלינו שכל האמצעים כשרים לנצח גם אם זה על חשבון הנפש של מישהו אחר, מותר? עצוב לי על קניית בגדים גלובלית ללא צורך אמיתי וניצול של חלשים כדי לספק עוד ועוד ועוד מכל צורה, סוג וצבע בכדי שאנחנו בצד השני של העולם נרגיש טוב עם עצמנו כשאנחנו יוצאים לרחוב ואחרי חודש מה שאנחנו לובשים כבר לא באופנה. וזה עוד מבלי לדבר על זיהום האוויר. עצוב לי שהכנרת מתייבשת, עצוב לי שבסין אין שמים כחולים, עצוב לי שיש ילדים רעבים, עצוב לי שיש ילדים בלי הורים או עם הורים מכים, שמבחינתי זה אותו דבר. עצוב לי שגבר שישן ליד אישה כמה שנים קם בוקר אחד ומחליט שהוא לוקח לה את החיים, עצוב לי גם על נשים שעושות את זה, לילדיהן שאותם גדלו, האכילו, הלבישו, חיבקו, סיפרו סיפור לילה טוב ויום אחד או לילה אחד או בבוקר מחליטות לקבוע להם גורלות. עצוב לי שמריחואנה לא בחוק. עצוב לי שארדן עבד על כולנו אבל בתכלס לא באמת האמנתי לזה, עצוב לי שאנשים הולכים לכלא על אפילו לא גרם. עצוב לי שעברו 23 שנה מאז שהייתי רואה פאוור ריינג'רס והאופנוברים ממאדים בשבת בבוקר או לפני הלימודים. עצוב לי שאנשים מוכשרים לא עולים על במות אבל כל תחת שיוצא מריאליטי מקבל תפקיד מרכזי וקמפיין, אנשים כבר לא בונים את עצמם בעשר אצבעות, לא הרבה כאלה יש. הרוב פשוט מתלהקים לכל מיני תכניות שבונות להם את האישיות שאין להם. עצוב לי שכל הקליפים באמ.טי.וי. נהיו סקס עם בגדים או מלא תחת בטווארקינג, עצוב לי שאנשים עושים מה שהם צריכים לעשות ולא רוצים לעשות ואני בעצם חלק מהם - ממשיכה ללמוד למבחן. ביי.