גברים שולטים בעולם, ונשים שולטות על גברים.

בוסים כשהם עם הילדים שלהם הופכים להיות יצורים הזויים.

אני מסתכלת על הבוס שלי, ועל הילדה היפה שלו.

פיצקית בת 3 וחצי, שמסובבת אותו על האצבע הקטנה, ובכל פעם שיש לי שאלה.

שחס וחלילה לא יקחו את תשומת הלב של אבאל׳ה ממנה.

וזה מרגש אותי!

זה מרגש אותי לשמוע איך הוא מדבר אליה בעדינות, איך היא נותנת לו חיבוק והוא עושה קולות של נמחץ, איך הוא מחמיא לה על ציורים שהיא מציירת, ואיך שהוא פשוט אוהב אותה כי היא הבת שלו.

אבא שלי לא כזה. אבא שלי לא יודע מה אני בדיוק עושה, מה אני לומדת, איפה שירתי בצבא, כמה הוצאתי בבגרות, כמה בפסיכומטרי, ואיך קראו לחבר האחרון שלי. הוא לא יודע ולא רוצה לדעת. וגם אם פתאום הוא שואל, אז כמו דג זהב אחרי שלוש שניות שוכח.

הצלתי אותו ממוות פעם אחת, שהוא קיבל התקף לב. והוא לא מפסיק להודות לי על זה מאז.

ואני מרגישה ממש ״ילדה רעה״, כי כשהייתי צעירה יותר, חברה שלי אז סיפרה לי שהאבא שהיא כל כך אהבה נפטר מסרטן כשהיא הייתה בת 8.

ואני בתור ילדה בת 12, תהיתי למה אלוהים לקח את אבא שלה ולא את שלי. גם ככה אף אחד לא צריך אותו פה.

הוא לא אב השנה, הוא מעולם לא היה ומעולם לא יהיה.

כשהבנות בחדר בצבא היו בוכות לאבא שקשה להן, אני הייתי בוכה לאמא.

הוא בן אדם קשה, וככל שהוא מזדקן יותר, אני צופה את הקושי גובר.

הוא בן 73, סבא לשישה נכדים מקסימים, שאף אחד מהם לא אוהב אותו.

חום ואהבה אני זוכרת רק כשחזרתי מהטיול שהוא חיבק אותי והזיל דמעה. ולפני הטיול הוא צעק עליי שאני יעוף לו כבר מהעיניים.

מדי פעם הוא קצת רגשן ודומע פה ושם, אבל חוץ מזה הוא בן אדם קשה. הוא לא זוכר ימי הולדת, יום נישואין, יום האם. כלום.

הוא לא יודע שיום האם מחר (כן, דיי עם היום משפחה הזה. אמא מספיק מיוחדת בשביל להקדיש לה יום אחד בשנה).

הוא כנראה לא יקנה לה כלום, ולא יגיד לה מילה טובה. כמו בעצם..תמיד.

משפחה לא בוחרים, אני מקווה שהמשפחה שאני אצור תהיה אחרת. 

שהגבר שאני אעשה אותו אבא לילדים שלנו, יהיה אחר.

היא גרה בהרצליה פיתוח, בית עם בריכה, היא לא עובדת, לא לומדת, קמה באיזו שעה שהיא רוצה.

לאבא שלה יש חברה מצליחה, שמגלגלת מיליונים בחודש.

כולם בעסק, ורק היא לא חלק מזה.

רוב היום היא תלויה בין השמיים לאדמה.

זה טוב לי, כי אני בעצם ממלאה את התפקיד שלה.

זה יכול לשגע אותי. היא בגילי, ויש לה הכל.

חוץ מפרצוף יפה ומוטיבציה להצליח.

אני זוכרת את הפעם הראשונה שראיתי אותך, הלסת שלי נפלה לרצפה כמו בסרטים המצויירים.

היית עם מדי ב׳ מלאים, והיה לי קשה להפסיק להסתכל עליך. חייל צעיר במסלול ארוך של יחידה מוצלחת.

אני זוכרת שישבת מולי ומילאת פרטים אישיים, ורציתי לדעת עליך הכל.

נראה לי שכבר כתבתי עליך, אבל שוב חזרת. והזכרתי לי.

את העיניים הירוקות שלך, הזיפים השחורים, את מה שעשינו במשרד של קצינת השלישות.

את זה שכמעט תפסו אותנו, ואז עברנו לכל מיני מקומות הזויים אחרים, ועשינו דברים הזויים לא פחות.

אתה הולך ובא, תמיד אתה יוצר קשר. אני אף פעם. למדתי כבר לפני שנים שתרצה - אתה תבוא. אתה לא צריך שאפנה אליך.

ואחרי השירות יצא לנו לדבר ולהפגש פה ושם, איך שאמא שלי ראתה אותך היא אמרה שכזה מגיע לי.

אתה מעלה בי זכרונות טובים, שובבים, ומצד שני..נוראיים. בעיקר על זה שלא ידעתי מה מגיע לי, בעיקר על תמימות מטורפת ובעיקר שלא דרשתי כלום. רק שתהיה שם. והיית שם ולפעמים הרגשתי שאני יכולה להיות אני. עם השיער שעף ברוח ועל הפנים, בלי לסדר אותו, לתת לו להיות חופשי כמו הנפש שלי, ועם החיוך ועם המדים או בלי המדים, ועם נעלי עקב או יחפה, בכיתי לך ואתה ישבת ושתית תה עם לימונית ולואיזה כמו ביחידה, והסתכלת ושתקת, ואז לקחת אותי למראה ואמרת לי שככה אתה הכי אוהב, שזה מושלם. אני, בפיג׳מה, יחפה, שיער פזור. ונעלמת..

תמיד יש לך טיימינג, לא יודעת מאיפה הוא בא. אבל יש לך. גם עכשיו, כשקר לי לבד במיטה.

מה ששונה מהפעמים האחרונות זה שאנחנו עכשיו יותר רחוקים, ושאני אעשה הכל בשביל שלא תבוא. ואם נפגש אז זה יהיה במקום בלי מיטה ובלי מראה, לא רוצה שתגיד לי שאני יפה ותגרור אותי לראי ותגיד לי ״תסתכלי״.

אתה מהגברים שיכולתי להסתכל עליהם שעות, לתוך הירוק בעיניים, ולשתוק.

אני לא רוצה לחזור לשם. לא מגיע לך. לא איתך.