גברים שולטים בעולם, ונשים שולטות על גברים.

אני לא יודעת מה עובר לו בראש. באמת. גם שנים אחרי. איך הוא מעז לצוץ כל פעם מחדש, איך הוא לא מתבייש לחזור. אני לא זוכרת מתי כתבתי עליו בפעם האחרונה, אבל כתבתי עליו כבר כמה פעמים. כל פעם שהוא חוזר.

הכרנו ביחידה, מתישהו ב2008. כשהוא ישב מולי ומילאתי את הפרטים על המשפחה שלו ובלעתי כל סנטימטר בפנים החדות שלו, בעיניים הירוקות שלו על הרקע השחום והשיער השחור-שחור ממש, שרירי הכתף שלו. אמאל'ה.

כשכל הבנות רק דיברו על כמה הוא חתיך, אני כבר מזמן הייתי כמה צעדים קדימה וחיממנו ביחד את החורף בבטונדות נגד טילים של מבצע "חורף חם" שנשאר שם גם ל"עופרת יצוקה" ו"עמוד ענן". אחרי זה הוא התחיל להתעלל בי נפשית, חוזר-נעלם כמו בן זונה. מתעלם ממני ושוב חוזר. בן זונה.

וכמו מפגרת קיבלתי אותו כל פעם מחדש, 'אולי הפעם הוא יראה אותי כמשהו אמתי מעבר ל(סליחה כן? אבל זו האמת) פות'. כל הפעמים שבאו אחרי זה אחרי השחרור, הוא צץ כשנפרדתי ממישהו. בטיימינג מושלם. אחרי זה הוא נעלם למדבר ואני עברתי לעיר ולפני שנה בדיוק הוא שוב צץ. קבענו להיפגש והוא לא דיבר איתי, התקשרתי והוא לא ענה. שלחתי לו הודעת נאצה מחקתי את המספר שלו ושלחתי אותו לקיבקיבינימט ואל תחזור בחיים.

ומה חשבתם? 

הוא חזר המניאק. יום שישי אני מקבלת הודעה בוואטס ולא מאמינה למראה עיניי. הוא חזר כביכול כנוע ומושפל ומתי שארצה להיפגש שאגיד הוא יבוא "אני יודע שאולי אני לא בא לך בטוב....וזה גם ברור אולי..ואולי בכלל יש לך בויפרינד, אבל אהיה ישיר. אם בא לך להיפגש, מתישהו, אני אשמח (הורדת ראש כזו עדיין לא ראית אצלי)." וככה הוא אף פעם לא חזר. חשבתי שאולי משהו השתנה אבל בכל זאת דחיתי אותו לסופ"ש הבא כי עלהזיןשליאתה ויש לי תקופתמבחניםעלהראש. זה רק גרם לו לרצות יותר לבוא, זכר מטומטם. מפה לשם זה הגיע למצב כזה:

הוא 9:43 - "בוקר טוב, מה עם הערב?"

אני 11:10 - "לא יכולה, קבעתי עם ידיד שלי. בוקר טוב :)"

הוא 15:52 - "אני בערב בתל אביב, פנויה ל"קפה"?"

אני 17:59 - "אני הולכת לרוסטיקו".

הוא 18:03 - "תיהני ברוסטיקו!"

אני 18:33 - "תודה :)"

הוא 18:36 - "לא תזמיני לרוסטיקו?"

אני 19:15 - "תבוא איתי לדייט?" (עם הגייפרינד שלי, יש לציין. הוא לא יודע.)

הוא 19:26 - "רק אם תראי לי את הדירה אחר כך?"

אני 19:27 - "טוב זה היה דיי צפוי שאלו הכוונות שלך"

הוא 19:27 - "נכון :)"

אני 19:28 - "אז לא, אני לא מתכוונת להראות לך את החדר שלי. אם בכלל. אי פעם. וכל עוד זה הרצון שלך ממני, אז אני מעדיפה שלא נהיה בקשר".

הוא 19:41 - "אוקיי :|"

אני 19:46 - "אתה לא יכול לצוץ פעם בכמה זמן ולחשוב שאני אשכב איתך."

הוא 19:47 - "את צודקת...אין לי מה להגיד. כשאת צודקת, את צודקת :| סליחה".

אני 19:47 - "אולי ב2008 זה עבד ככה עקב ביטחון עצמי ירוד ואופי שטותניקי במיוחד. אתה לא מכיר אותי כבר..ואתה אפילו לא מנסה."

הוא 19:49 - "תירי בי עוד קצת, יאללה."

אני 19:52 - "אתה עשית את זה קודם. כי אני לא יודעת למה אני מצפה, אבל בכל השנים האלה תמיד אני מצפה שתחזור ותגיד לי שאתה כן מחפש איתי משהו רציני ולהכיר אותי, וכל פעם אתה מאכזב אותי מחדש. אז כן, אתה ירית בי קודם ואתה עושה את זה שוב".

הוא 20:02 - "אני מתנצל...בן זונה קטן..יודע".

ולא עניתי לו על זה. כי אין לי בשביל מה. כמו בכל הפעמים אחרות, כלום לא השתנה גם הפעם.

סתם חשבתי עליו תוך כדי שאני קוראת את החומר ביסודות המחקר הכמותי וניסיתי להתרכז ולא הצלחתי.

עכשיו לפחות אני יודעת שאין לי בשביל מה לחשוב על זה יותר. כי אני לא אשמע ממנו, עד הפעם הבאה..

אני כל הזמן מדברת על זה שיש הרבה נשים שמרגישות לא שלמות עם עצמן אם הן לא בזוגיות. לכל אחת זה מגיע באופן אחר וכל אחת מתייחסת לזה או מטפלת בזה באופן אחר. חברה שלי, זאת שסידרתי לה את הילד ההוא בשביל סקס, מתחילה להתאהב בו. לא משנה כמה היא מתכחשת לזה ומשקרת לעצמה. היא מתחילה להתאהב בו. כשאמרתי לה את זה, היא טענה שהיא איתו כי הוא גורם לה להרגיש אישה, כי בסוף הסקס הוא מנשק לה כל הגוף, כי הוא מכבד אותה, כי הוא חכם, כי הוא חתיך, כי הוא ילד טוב. ועכשיו הוא בחו"ל מטעמי עבודה והיא ממש בבאסה בגלל זה. כשהם מדברים אז זה רק על הסקס העתידי או הסקס שהיה. ולא אכפת לה ממנו חוץ מזה. היא לא רואה אותם "יושבים במסעדה".

"יושבים במסעדה" במונחים שלה, זה יוצאים לדייט. היא נראית ממש טוב וכמעט כל בחור שיוצא איתה אומר לה "תבחרי את" מתוך נחמדות או לאיודעתמהעוברלובראש, היא תמיד בוחרת מסעדות יוקרה. היא תמיד מחפשת שהוא יוציא את הארנק. היא תמיד תחפש מישהו שיש לו כסף, שגר בצפון-משהו ויש לו רצפה במקלחת שמחממת את עצמה בחורף או איזה גאדג'ט כזה או אחר כמו אאודי בחניה. היא תמיד תספר בסוף כמה עלתה הארוחה. בסדר, גם אני אוהבת אוכל טוב. אני אוהבת לאכול, ליהנות מהאוכל, אני מתרגשת כל פעם שאני יודעת שמתישהו מתוכננת לי בקרוב מסעדה טובה שכל ביס שאקח מהמנה שם איהנה ממנו. גם אם זה טייק אוואי טוב אחרי יום עבודה-לימודים ארוך כשאני חוזרת שבורה מהתחת וכל מה שבא לי זה לאכול משהו, להתקלח ולישון. אני מפנקת את עצמי. אבל את עצמי! מכספי שלי! אני לעולם לא ייקח גבר בדייט הראשון לאיזו מסעדה שאני יודעת שהוא יצא משם עם חור של 500 שקל בכיס, זה לא עניין של הערכה עצמית, זה עניין של חוסר נעימות לנצל אותו ככה בשביל להרשים אותי. היא יצאה עם סטודנט אחד שלקח אותה בשישי בערב למסעדה בצפון תל אביב (דרך אגב, היא גם מכירה את השמות של כל המסעדות הכי שוות בעוד לי אין מושג על מה היא מדברת, כן?). היא אמרה לי שהיא כבר חשבה שהיא הולכת לאכול ממש טוב ולא אכלה לפני. הם הגיעו לשם והוא הזמין רק שתייה ולא שאל אותה אם היא רוצה לאכול משהו ובזה נגמר הערב. היא יודעת שהוא תפרן, ובכל זאת מבקשת שיפנק אותה. וזה מעצבן אותי, למרות שהיא חברה, שאין גבול. לנשים אין גבול. כן, אצלי גבר ייפול אם הוא לא נראה מבחינה חיצונית לטעמי, אם אין לו שאיפות לעתיד, אם הוא סקס גרוע. אצלה גבר נופל אם אין לו כסף. זה לא קצת דפוק?

אמרתי לה שבקשר לילד ההוא, אם היא באמת לא הייתה מתאהבת בו, לא היה אכפת לה שנייה אחרי שהוא היה יוצא לה מהחדר מה עניינים איתו. ואם הם רצו לדבר על הסקס שלהם שיעשו את זה פנים מול פנים או תוך כדי הסקס. אני חושבת שכמה שפחות יודעים ומדברים עם ועל היזיז - יותר טוב. ג'ו בטוח שכל ערב אני עושה סקס עם מישהו אחר, כי אני לא מנדבת לו אינפורמציה על עצמי מכיוון שאני יוצאת מנקודת הנחה שאני פאקינג לא חייבת לו כלום. כי אני באמת לא חייבת לו כלום. וככה, גם אם הייתי חושבת שהוא לא מבזבז לי את החמצן בעולם (כי הוא אידיוט אמתי), לא הייתי מתאהבת בו. כי הוא לא יודע יותר מדיי אני לא יודעת יותר מידיי - אפשר לעשות סקס מדהים וחסר רגשות ולבעוט אותו מהבית שלי עד הפעם ההבאה. לא מעניין אותי מה הוא עשה בעבודה ואיך היה לו בהודו. 

אתמול היא שלחה לי רשימה שהכותרת שלה היא "מציאת זוגיות". אחרי שהרמתי את היד על המצח שלי כשראיתי את הכותרת, קראתי את השורות שמתחת והעיניים שלי התרחבו יותר ויותר. מזכיר לי שבכיתה ו' עשיתי רשימה שקראתי לה "התקבלות", כלומר איך להיות מקובלת. הרשימה כללה איך להתאפר כל יום. אצלה הרשימה כוללת דברים כמו "להכין כרטיסי ביקור", "לעשות לייקים לסטטוסים/תמונות של גברים בפייסבוק", "לצאת לרוץ בשביל להיתקל באנשים חדשים" ועוד כל מיני עצות שהיא נתנה לעצמה ושאלה אותי אם יש לי מה להוסיף. מההלם אמרתי לה שתיתן לי לחשוב על זה. היה בא לי לכתוב לה שתזרוק את השטות הזאת לפח ושתפסיק לרדוף אחרי המזל שלה, ומספיק שתהיה בטוחה בעצמה והוא יבוא לבד. ואז הבנתי שאני כנראה לא יכולה לנאום כל הזמן לכולם על מה לפי דעתי טוב להם ולעולם, הם צריכים להבין את זה לבד. ואולי מה שלי נראה פתטי, להם יעשה טוב. אז תסתמי לירי. תני לה.

בגיל 15 עשו עליי חרם. חרם שכבתי נורא ומזעזע עם שמועות, הכפשות, איומים ושלל "דברים נפלאים" שגרמו לי לרצות קצת למות.

למרות כל התחושות הקשות האלה שעברו לי בראש, ולמרות שחתכתי את עצמי בסוף מתוך זעקה אילמת של נואשות - עדיין הייתי קמה בכל בוקר לבית הספר, הולכת ללמוד ומראה לכל אותן כלבות שאני חזקה יותר מהן, יותר מהמבטים שלהן, יותר מהמילים שלהן באייסיקיו "אולי תתאבדי? אף אחד לא אוהב אותך ואין לך חברים". כן זה דברים שגם אחרי 12 שנה (שאין לי מושג איך עברו כל כך מהר) לא שוכחים. 

בגיל 15 האסון האישי הזה של "חרם" הוא נורא. גם כשנכנסתי אז בשער עם ראש מורם בכוונה הרגשתי שמבפנים אני מתה. מתפללת שלא יקראו לי, שלא יגידו לי משהו, שלא יזרקו מילה. ואני חושבת שזרקו פה ושם ולא הייתי מתייחסת. ככה זה שאת עומדת מול כיתת יורות של פרחות מצויות עם ליפגלוס ורוד מנצנץ. החרם צץ בכל פינה ואסף אליו כל כך הרבה אנשים. מהכיתה שליד עד לשכבה כולה, באייסיקיו ואפילו הגיעו לכאן לכתוב לי בתגובות כמה אני רעה. 

אף אחד לא מבין, למרות שהיועצת של השכבה כן הייתה חלק מזה וההורים של כולנו גם. למבוגרים זה נראה כמו ריב של ילדים שאין לו אף משמעות באמת, שכביכול לא משפיע על אף אחד. והם לא הבינו כמה קשה באמת. 

ואז מגיע דור. אני לא חושבת שהייחוס המשפחתי שלו משנה, אבל אני כן חושבת שהוא לא חווה חרם. הוא לא חושב על אותם ילדים שאלו שמתנכלים להם - ב2005 היה להם שם ולא יכלו להיות אנונימיים - היום הם כמו רוחות רפאים. אני ידעתי מי נגד מי. פה הם לא יודעים. זה עידן שונה. הודעות אנונימיות נוטפות שנאה זה הדבר הכי קשה שאפשר לקבל. מתחילים להסתכל לכל הצדדים וחושדים בכולם. באותו רגע זה מרגיש כ'הסיוט הכי גדול שיש' לילדים טובים, שלא יודעים לפגוע חזרה. שסומנו כחלשים ופגיעים וכאלו שאפשר להשפיל אותם יותר ולהרגיש בכך מורמים מהם.

אני חושבת על כל אותן הבנות האלה. איך הלכו לישון אז? איך הצליחו להירדם בידיעה שמחר הן קמות בבוקר להשפיל כי זה מה שהחברה כולה, השכבה כולה, מצפה מהן? איך הסתכלו על עצמן במראה? האם הן הרגישו לפעמים שזה "יותר מדיי"? הן חשבו לעצור לרגע את ההסתה נגדי ושתקו כי פחדו? ואם הייתי מתאבדת באמת? איך הן היו חיות עם עצמן? הן כל כך רעות שהן נהנו מזה? והיום, כשאנחנו בעצמנו לא רחוקות מהרגע הזה שלנו יהיו ילדים, אם יחרימו את הילדים שלהן הן יזכרו בימים שהן בעצמן החרימו?

ממרחק של 12 שנה, בעיקר כשאני רואה איפה אני ואיפה הן, אני יודעת שניצחתי. ניצחתי כבר מזמן. אני לא בטוחה עד כמה הילדים של הדור של היום ינצחו את האנונימיות שמשפילה אותם. בעיקר בעידן הזה שהם חשופים יותר להכל. שהם מבינים את הזהות המינית שלהם יותר מוקדם. שהמראה שלהם נעשה חשוב להם יותר ויותר ובגיל צעיר יותר. אני מקווה שלא יהיו לזה תופעות לוואי. כי זה גיל שאכפת מהכל ומכולם, ולא משנה באיזה מעטה של ציניות הילדים האלה מכסים את זה, בכל זאת אכפת להם. דרך אגב, הציטוט בראש הבלוג, זה בדיוק על זה.