גברים שולטים בעולם, ונשים שולטות על גברים.

זה משפט מעניין שקראתי בספר של לנה דנהאם. הייתי בים. אני לבד עם ספר, על ספסל עץ. כל תל אביב הולכת מאחורי ומלפניי ולרגעים מסוימים אני מקשיבה למה שלסביבה יש להגיד - ילד שצווח, זוג שרוצה ללכת הביתה, מטקות, איזה חתיך מלא קעקועים עם שרשרת צלב ענקית שמלמד ילד קטן לעשות מתח, אנשים מתפלאים מהים, צרפתית, עברית, אנגלית, ספרדית ומלא שפות לא מובנות שהתערבבות עם הרוח. בכל זאת אני מצליחה להתרכז בספר, ולקרוא את המשפט הזה שדיי מסביר את מה שעובר עליי.

אז מה עובר עליי. כן, השיחה הממש קצרה עם נדב שלא הובילה לשום מקום כי אני בחיים לא אציע לו להיפגש, בכל זאת, אני לא עד כדי כך מטומטמת למרות שאני מאוד אמוציונלית. והוא לא יציע כי בפעם הקודמת שהציע לפני שנתיים כשפגשתי אותו באקראי בקניון, אמרתי לו "לא" חד וברור, והסתובבתי והלכתי. גרמה לנפילת האסימון המצלצלת שאני כמעט ארבע שנים בלי זוגיות משמעותית. כן, היו גברים פה ושם, אבל שום דבר ממה שהיה לא דמה לאהבה אמיתית שלמדתי להרגיש, ה"להיות עטופה" הזה כשהרגשתי כשהייתי עם נדב, תמיד יש מישהו אחד לפחות ברקע ואם אין אף אחד זה כי אני החלטתי שאני לא רוצה וחתכתי. ואני, זאת שמגעיל אותה לראות זוגות הולכים יד ביד ברחוב, והמחשבה על להיות עד מישהו אחד עד גיל 120, והמחשבה שיכול להיות שהוא יבגוד בי, או שהוא יפסיק לאהוב אותי בשלב כלשהו, או שהוא ירצה להתגרש, או..מלא דברים שיכולים לקרות בזוגיות - שכנראה בגללם אני לא נכנסת אליה, פתאום נראו לי מתגמדים לעומת העניין הזה של אהבה. וכי כולם יכולים להיפגע וכל מה שצריך זה להרים את עצמך מחדש, כמו שעשיתי כל כך הרבה פעמים בחיי, עד שאני לא סומכת על גברים במאה אחוז תמיד. ולהמשיך הלאה.

טוב, אז ג'ו. ג'ו באופן מאוד מוזר דומה לבובי, ידיד ממש טוב שלי שרציתי לפני כמה שנים שרק השתחררתי מהצבא. ותמיד כשאני עם ג'ו, אני מרגישה כאילו אני עם בובי. וזה דיי מוזר. כי הם דומים באופן הזוי וצוחקים אותו דבר. זה מוזר כי אני דיי בטוחה שאם אגיד לבובי שאני רוצה להיות איתו. אז אנחנו נהיה. אבל המחשבה היותר עמוקה שלי היא, איך לעזאזל להפוך ידיד טוב שלי, שיודע עליי הכל, לבן זוג שאני אמורה לשכב איתו. ואם זה לא יילך? אז זה ייגמר מבחינת ידידים. ואולי בכלל אני רוצה את בובי כי אני דיי בטוחה שהוא יסכים שנהיה ביחד? ואני כל כך רוצה זוגיות עד שאני מוכנה להקריב את הקשר הידידותי שלי ושל בובי, בשביל שננסה להיות ביחד. ואני לא יודעת אם אני מתפשרת, כי לבובי אין משפחה גדולה. יש לו אחות אחת, ואבא. זהו. אמא שלו נפטרה לפני הרבה שנים. וזה מבאס אותי שזה הכל, בעוד שבצד שלי יש שבט שלם. אני רוצה שגם לבעלי תהיה משפחה גדולה. וזה הדבר השני שעוצר אותי מלהגיד לו משהו. הדבר הראשון זה שאנחנו ידידים ואני לא יודעת אם נצליח להפוך את זה למשהו רומנטי. כאילו, אני אצטרך לעשות איתו סקס. וכרגע, אני לא רואה את זה קורה. בעיקר שהוא יודע שאני עושה סקס עם ג'ו, ואני יודעת שהוא סקס עם מישהי מהעבודה שלו. פעם הוא זרק לי שזורקים לו 'למה אתה והיא לא ביחד?', וכנראה בגלל הפרצוף שעשיתי הוא לא המשיך את השתלשלות האירועים, כי אז זה היה נראה לי בלתי סביר בעליל.

כל העניין הזה עם בובי נפל עליי. ואמרתי אותו בקול פעם ראשונה לעדי כשישבנו לנשנש בפיאצה בדיזנגוף. היא אמרה לי שכדאי שאנסה, כי גם ככה מתישהו הוא ימצא בת זוג ויכול להיות שאני אחייה עם תחושת פיספוס שלא ניסיתי, והקשר גם ככה יתנתק. אז לפחות אדע שניסיתי וכן כן, לא לא.

וזה עדיין מפחיד אותי להיכנס לזה. למרות שיכול להיות שיהיה ממש כיף, ויכול להיות שהמשפחה הקטנה שלו לא תרתיע אותי, ויכול להיות שהכל יהיה ממש סבבה והוא ירצה אותי. ויכול להיות שיהיה לנו סקס מדהים. אני עדיין מפחדת להצהיר על זה בגלוי.

בקיצור התחלנו לדבר. אני אומרת התחלנו כי פחות נוח לי להגיד שהתחלתי. אני שאלתי אותו מה קורה. הנה אני מודה. כי אחרי ששלחתי לכל מכריי ואלו שגם מכירים אותו ש"תראו החי בסרט הזה עשה לי לייק באפליקציה", זה פחות נעים להגיד שהתעניינתי לשלומו. האמת שלא חשבתי שזה יתארך מעבר ל"סבבה מה איתך?" אני אגיד שהכל טוב ונסגור את המינגלינג נחמדות הזה פה. התחלנו לדבר כי הוא לא זיהה אותי. הוא עשה לי לייק ופשוט לא זיהה. ואני לא מצפה שהוא יזהה, בעיקר כי בארבע שנים שאני לא איתו, השתניתי מקצה לקצה. הוא סיפר שאח שלו התחתן אתמול, עם הבחורה פח הזאת שהוא יצא איתה כמה שנים. מגיע לו כל כך הרבה יותר ממנה, אבל אולי בגלל שהיא תלותית וקצת אהבלה נוח לו להישאר. אבל מי אני שאשפוט אחרי ששאלתי את אח שלו הקטן "מה נשמע?" מה חשבתי לעצמי? אני יודעת מה חשבתי לעצמי. וחשבתי. רציתי להוכיח לו שאני הרבה יותר טובה ממנו. אני שנים מנסה להוכיח לו שאני יותר טובה ממנו. בכל הזדמנות שיש לי.

מה עשיתי? טוב זה התחיל ככה. אם הייתי מספרת את זה לפסיכולוגית שלי היא הייתה ממש כועסת עליי. אני כבר לא בטיפול מעל לשנה. ומה זה קשור עכשיו. נכנסתי לפרופיל שלי, החלפתי לתמונות יותר "מושקעות" נקרא לזה ככה (לא ביקיני וכאלה, נו באמת!) קיצרתי פה ושם דברים שסיפרתי על עצמי. ורק כשזה היה נראה ממש טוב, התחלתי לשחק. מצאתי אותו ועשיתי לייק. הוא נכנס לפרופיל שלי ושלח לי "טוב זה מוזר חח" או שלא היה "חח"? לא זוכרת. שלחתי לו "לא זיהיתי את האקסית שלי" וצחקתי. הוא צחק גם. ואז שאלתי מה נשמע. זה היה יכול להיגמר בזה שהוא צחק, אבל מה פתאום! יש לי הזדמנות להגיד לו שאני יותר שווה ממנו. והשיחה עדיין גולשת. ואני שוכחת מי הוא. אז אני כותבת את זה, כדי להזכיר לעצמי:

לירי, הוא זרק אותך באמצע פנמה.

לירי, הוא היה מסדר לך את הבגדים בארון לפי איך שהוא אוהב.

לירי, הוא אהב להוציא אותך לא בסדר מול המשפחה שלו.

לירי, הגיסות שלו (ועכשיו זה רשמי) הן שתי מטומטמות שאת לא צריכה בחיים שלך.

לירי, הוא לא היה שלם עם איך שאת נראית למרות שהוא אהב אותך. כי היית שמנה.

לירי, הוא הכאיב לך כל הטיול, למרות שלא נתת לזה להרוס לך.

לירי, הוא התעלם ממך ליד החברים שלו.

לירי, הוא חזר לארץ וסיפר לכל מי שרק רצה לשמוע שאת רדפת אחריו כל הטיול, למרות שזה לא נכון והוא יודע את זה, כי לרוב הארצות הגעת לפניו.

לירי, הוא הכיר מישהי עם מבט של אין-אף-אחד-בבית בשביל להוכיח לך שהוא עבר הלאה ולא ידע שכולם מאחורי הגב קראו להם "הזוג המוזר" ולה ספציפית "חולת נפש".

לירי, את חכמה מדיי, שאפתנית ואינטליגנטית מדיי בשבילו, יש לך דעות משל עצמך. וקשה לו לקבל את זה.

לירי, נכון שאת אוהבת את אמא שלו מאוד, אבל יש לה בן טמבל.

לירי, הוא אמר בפנמה אחרי שהוא זרק אותך בכוונה שתשמעי "היום חוזרים ערומים".

לירי, הוא הכאיב לך כל כך הרבה. כל כך כל כך כל כך הרבה. כמה פעמים עצרת את הנשימה כי כאב לך בגללו? כמה בכית בגללו? נכון שאת חותרת קדימה כי את רוצה להוכיח לו שהוא הפסיד והוא יודע שהוא הפסיד. כל המשפחה שלו יודעת שהוא הפסיד. את רוצה להוכיח לו שאת מבשלת מעולה, ואת מבינה ברכבים, ואת רזה. ואת סטודנטית. ואת עובדת בעבודה מסודרת. ואת כבר לא גרה עם ההורים. ואת מתלבשת מדהים. ונכון שעברו ארבע שנים ואולי הוא השתנה, אבל אחרי כל מה שהוא עשה לך לא מגיע לו שתשאלי אותו מה נשמע. גם ככה הוא לא יעז להראות את הפרצוף שלו אצלך בבית של המשפחה. את צריכה להפסיק לנסות להוכיח לו שאת יותר טובה ממנו, שאת יותר מוצלחת, שאת כוסית על תל אביבית מגניבית מתוקתקת שעושה וויד והוא היה מת לצאת איתך. הוא לא יודה בזה בחיים גם ככה שהוא היה אידיוט ופגע בך ויתנצל. זה לא יקרה. הרי זה הוא. ונכון שאת לא מרגישה אליו כלום, אבל את שוכחת שאת צריכה לשנוא אותו. וגם שנאה זה סוג של רגש. את צריכה לחזור לקרוא פוסטים מ2011-2012 בשביל לחזור לשנוא. ולהפסיק להיות נחמדה. ולהפסיק לנסות להוכיח לו שאת יותר טובה ממנו. שעצם העובדה שהוא נפרד ממך עשתה לך רק טוב. הוא רואה, הוא יודע, את מכירה אותו את החטטן פייסבוק הזה. נכון שאת מתה מתה מתה שהוא יבוא אלייך לדירה התל אביבית שלך ויראה את כל מה שיש לך ואת האושר שלך ותדברו ותעשנו ביחד ותצחקו וכאילו הכל יכול להיות בסדר. אבל זה לא ככה, כי הוא הרס הכל. הוא דאג להרוס הכל. כל כך. ולא להשאיר שום דבר טוב ממה שהיה בניכם שאין אפילו מה לשחזר. ולמה את בוכה עכשיו בכלל באמצע העבודה? כי את צודקת? לא מגיע לו את האישה שאת עכשיו.

כותרת עצומה שראיתי בוואינט, ומשכה אותי להיכנס. נחזור להתחלה:

"אל תהיי כמו דודה מלכה!" אמרה לי יוליה כשישבנו בבאר, אחרי שאמרתי לה שאני לא רודפת אחרי אף גבר. "מי זאת דודה מלכה?" "את לא זוכרת אותה? מהבלוג. היא הייתה רווקה בת 40 תל אביבית, הייתה לה כתיבה מושלמת אבל היא כל הזמן כתבה על כמה גברים אידיוטים כי הניסיון שלה איתם היה נוראי עד שהיא בחרה להתרחק בשביל לא להיפגע". טוב, בעוונותיי(?) אין לי מושג מי זאת.

אני עדיין לא בת 40, אבל רווקה אני כן. גם תל אביבית. ואני יכולה להגיד שמעצבנות אותי כל הנשים האלה שיש להן חבר שאומרות לי בחצי קנאה "איזה כיף לך! את רווקה תל אביבית!" לא, כלבה, איזה כיף לך, יש לך זיון קבוע שעל הדרך גם אוהב אותך. אם אני אגיד שזה לא קצת כיף להיות רווקה תל אביבית, אני אשקר. כי זה כיף. אבל לא טירוף. בואו נודה באמת. רווקות תל אביביות הולכות לישון לבד. בקשר ל"לישון לבד", ציינתי כבר שיש לי כרית אחת כי את השנייה העפתי מזמן מהסיבה הפשוטה שאני לא צריכה אותה. ובסופ"ש ג'ו נשאר לישון, ובכנות, הייתי מתה שהוא יעוף. יאללה עשית את העבודה שלך, קח מונית או משהו ולך. תודה. אבל הוא נשאר לישון. וחיבק אותי בלילה. ונזכרתי עד כמה קשה לי לישון עם מישהו בלילה הראשון. ובעשר בבוקר הוא העיר אותי שהוא צריך ללכת, וברגע שהוא התעופף לי מהבית צנחתי על המיטה, חיבקתי את הכרית עם הידיים, את השמיכה עם הרגליים וניסיתי להמשיך לישון. אבל על מי אני עובדת לעזאזל. קמתי, הכנתי קפה והלכתי לעשות שופינג בסנטר.

נשים נמשכות לבלתי מושג. ומה זה בדיוק הבלתי מושג הזה? הכוונה היא לא חתיך על שלא ישים עליהן, אלא להוא שלא יספר על עצמו יותר מדיי. וכך גם גברים דרך אגב. אני בכל אופן לא עושה את זה בכדי להיות מסתורית, פשוט לא נראה לי לעניין לפרוס את כל האג'נדה שלי ואת חיי בפני מישהו שפגשתי לפני חמש דקות. גברים צריכים להתרגל לדברים חדשים לאט. אולי גם נשים, אבל בעיקר גברים. זאת התיאוריה שלי. לתפוס מישהו ולספר לו על המשפחה שלי, על החיים שלי, על השאיפות שלי בדייט ראשון, שני ואפילו שלישי נתפש אצלי כחפירה אמתית. גם ההפך, אני לא רוצה לדעת ישר הכל. מה שאני רוצה לדעת בהתחלה אני מוצאת דרך לדעת, אבל כל השאר לא מעניין אותי בדייטים הראשונים. אז על מה מדברים? בסדר נו, אפשר לדחוף פה ושם כמה מילים על אג'נדה. אבל לא לחפור. מידתיות זה העניין.

אני יכולה להגיד שאני יוצאת קודם כל מנקודת הנחה שכל הגברים חרא. וזה עושה את כל הכל ממש קל. כי אם הוא יוצא חרא, לא נפלתי. צפוי. נקסט. ואם הוא מתחיל להגיע לנקודת ה'ישמצבשהואלאכזהחרא', אני מתחילה להיפתח. כן, אימצתי את שיטת החומות, המחסומים, שלטי האזהרה והתמרורים. וכן, אני יכולה להגיד שיש מצב שאני לא מחפשת ומחכה שהוא ימצא אותי, גם כי אני יודעת שבסוף הוא ימצא אותי וגם כי אני מראש דוחה את הדבר הזה שנקרא מערכת יחסים, כי אני עלולה להיפגע. ויוליה אמרה לי שאלו החיים, וכולם נפגעים בשלב כזה או אחר ואסור שזה מה שימנע ממני להכיר. שזה נכון. אבל אני נותנת לעצמי עד גיל 30, שזה עוד שלוש שנים, להיות פאסיבית ולתת צ'אנס לגורל שישלח לי את הנסיך על הסוס הלבן, שאני לא מאמינה בו בכלל, אבל נניח. ואחרי גיל 30 אני אתחיל להפגין ברחובות ואלך עם שלטים. סתם. אני אתחבר לאיזה אתר היכרויות. והמשך התוכנית היא שאם עד גיל 40 אני אשאר רווקה, אני מתחתנת עם הגיי פרינד שלי. או לפחות עושה לו ילד. הוא מסכים. גם אמא שלו. וגם ההורים שלי. והילד יהיה חתיך בטוח. כי יש כזה קטע לגייז, להיות חתיכים אפילו יותר מסטרייטים. והגיי פרינד שלי חתיך.