גברים שולטים בעולם, ונשים שולטות על גברים.

אפשר פשוט לשכב צמוד-צמוד ולנשום ביחד.

חיבוק, כפיות, או סתם להניח את הראש על החזה.

להתעטף אחד בשנייה, עם שוקו חם או תה ירוק.

מהימים האלה שלא צריך לדבר, מספיק המבט.

ולא צריך סקס, מספיקה האהבה.

לא צריך עוד אף אחד בעולם, כי יש את הביחד.

מהימים האלה שבא לי לחזור ומישהו יחכה לי כאן.

ושאני לא אצטרך לעשות כלום. הוא כבר יבין מה עבר עליי היום.

ויהיו לי כבר מים חמים להתקלח, ויהיה אוכל מוכן.

ואני אצטרך בסוף רק לחבק אותו, ולהגיד לו תודה שהוא קיים.

הרבה זמן לא היה לי כזה, וחורף הזה מביא איתו געגועים למשהו אמיתי.

אמרתי שאתן צ׳אנס, מי יודע. הוא לא הטעם שלי, אבל ממה שאני זוכרת הוא מתוק. וכך גם העידו עליו החברים שלו.

יצאנו לבר תל-אביבי טיפוסי, בירה ושני ציי׳סרים של עראק ומזל שהיה צי׳פס, כי אם לא, לא הייתי מתפכחת לעולם.

ליווה אותי הביתה. ושירת הבירבור התחילה, ״את לא מבינה מה את עושה לי, המבט שלך..״

גברים תל אביביים יקרים, דיי. באמא שלכם, דיי. תשנו משפטים. תפסיקו לשחק אותה נחמדים ואז לשחר לטרף. 

אם הוא לא היה מכיר מלא אנשים שאני מכירה ואת השותף שלי, אז אולי. אני יודעת שיש לו כלי טוב(גדלנו באותה השכונה, כולם יודעים הכל..), אולי.

אבל גם יש לנו הרבה מכרים משותפים, גם כשהוא מנשק הוא נושך את השפתיים וזה כואב, מוריד ולא סקסי, וגם הוא שבועיים בתל אביב. צאו מהסרט שלכם שהגעתם לתל אביב עיר הפוסי והציצי. כן, אפשר למצוא פה זיון. לא, לא עם כל אחת. 

זה לא קורה להרבה אנשים, הסיטואציה של סגירת דלת והשענות עליה באנחת רווחה. זה בדיוק מה שקרה לי, בימים האחרונים, אני נושמת לרווחה, ישנה באלכסון בכיף, לא מחפשת בלילה את הגוף שלו לצידי, ולא אכפת לי גם שלא ידבר איתי בכלל. לקח לי זמן, אני מודה. להבין שהוא לא חלק שאני צריכה בחיי. וגם לא ממש רוצה. הוא החזיק בדיוק שבוע עד ששלח לי הודעה שהוא הרגיש שאני כבר לא צריכה אותו יותר, אחרי שיצאתי לסטוץ עם מייקל.

התחמקתי מזה, ליטפתי לו את האגו קלות, והוא נעלם שוב. ולא היה אכפת לי. המשכתי בחיי. סגרתי את הדלת ונשמתי לרווחה, קמתי בבוקר, חייכתי, אני באמת מאושרת לבד. לא צריכה את הקונטיינר אגו הזה בחיי. אם הוא לא יודע להעניק, אז זה לא בשבילי. וחוץ מזה, אני לא אחזור אליו בחיים.

צללתי לחלום על האחת והיחידה יונית לוי (WTF), שאמרה משהו על מסך הטלוויזיה שלי, ואז הרטט של הנייד שלי העיר אותי, מה שבדרך כלל אני לא שומעת בכלל, אבל זה היה פחות משעה מרגע ההירדמות, ככה שיש מצב שהייתי עדיין קצת ערה. על הצג, גיא. מה עכשיו? "הלו?" הוא בתל אביב, קפץ לחברים, לא משהו מתוכנן, אולי שיבוא, אני לא יודעת, אתה רוצה לבוא? אם לא הייתי רוצה, לא הייתי מתקשר. אז תבוא. הוא שוב הלך אליי משדרות בן גוריון ברגל בקצב 8. והגיע אחרי חצי שעה שבה ניסיתי להירדם, אבל אני לא באמת יכולה להירדם כשאני מודעת לזה שעוד רגע יעירו אותי.

הוא הגיע. הכין לעצמו משהו לאכול, ואני הלכתי למיטה. הוא התפשט ונכנס איתי, חיבק אותי, ליטף לי את כל הגוף, והתחיל לעשות מה שהוא צריך, ירד לי באופן נפלא מהרגיל. הוא מדהים כשהוא שיכור. שמתי לו ראש על החזה וולברין שלו, ואחרי זה כל אחד כבר הסתובב לצד שלו, הוא מהגברים האלה שלא ישנים כפיות. אידיוט. 

קמתי והתארגנתי לעבודה, הוא אוהב להסתכל עליי מתארגנת. השארתי לו מפתחות ופרטים קטנים על אוכל, מקלחת ושותפים כמו ילד שאמא מסבירה לו. זה היה קצת מצחיק. והנני כאן. במשרד שכולו שלי. ואיך אני מרגישה? נ פ ל א. כבר אין לי רגשות ועשיתי סקס ממש כייפי בלילה. למרות שזה עם האקס הבוגדני שלי, אין לי חרטות. כי לא אכפת לי כבר.