גברים שולטים בעולם, ונשים שולטות על גברים.

אני לא זוכרת את הרגע הספציפי שהבנתי, אבל זה קרה מתישהו השבוע. נראה לי תוך כדי מקלחת שזו מדיטציה לנפש. פתאום זה נפל עליי. אני לא מאמינה לגברים. לא מאמינה לאף מילה שלהם. אני תמיד אחשוב שמה שהם אומרים לי הם אומרים לעוד כמה, אני תמיד אחשוד שכשהם יוצאים עם חברים זה בטוח לעוד דייט. לי, הבחור החדש, הסתכל לי בעיניים ואמר שהוא פה בשביל להישאר, עדיין קשה לי להאמין. שהוא רק שלי. שהוא לא משחק. זה נהיה אצלי כל כך קיצוני שלמרות שאתמול אפילו מבלי שביקשתי הוא שלח לי תמונה שלו עם חבר שלו בבאר ואמרתי לעצמי שיש מצב שזה לא מעכשיו. 

אני לא מאמינה לגברים, כשהוא כותב לי "קטנטונת" זה עושה לי צמרמורת במיתרים הכי עמוקים של הנפש כי אני יודעת בדיוק איך הוא אומר את זה ואני מתעשתת אחרי שניה ואומרת לעצמי לא ליפול לשם עדיין ולא להסיר את החומות. למה אני צריכה לסמוך על גברים בכלל עוד לפני שהוכיחו את עצמם אם אלה שהוכיחו את עצמם התגלו כשקרנים ובוגדים? כשגיא נפגש עם האקסית שלו בשביל להשאיר אותה על אש קטנה בזמן שאנחנו היינו ביחד כי הוא פחד שאני אקום ואלך והוא ישאר לבד, אני חושבת ששם נהרס לי האמון. ההבטחות וכל ה"לנצח" הזה פתאום נראה לי כחיקוי זול של כל הסיפורים על אהבה אמיתית ששמעתי. אהבה מהנפש, מהלב, אמון מוחלט וכנות מוחלטת ששני בני אדם צריכים לתת זה לזה בשביל שזה יצליח, התעקשות בלתי פוסקת על לשמר את מה שיש ולמנף את זה למשהו הרבה יותר טוב כי זוגיות וחיי נישואים הם עבודה קשה.

אני מרגישה שכולם שקרנים. אני רואה את זה בעיקר כאן בתל אביב - הם משקרים כשהם הולכים איתה יד ביד ברחוב, אבל פוזלים לכיוון אחרות. כי זה בסדר רק להסתכל. והם משקרים שהם מתכתבים רק איתך, אבל באפליקציה יש להם עוד כמה. הם מתחילים עם נשים בשביל הסיפוק הרגעי הזה כדי להרגיש שהם 'עדיין בעניינים' באיזה בר עם החבר'ה ואחרי זה חוזרים להצטנף איתך במיטה כאילו כל הערב רק קיווה לרגע הזה. ואני לא מדברת על אלו שזורמים יותר מדיי עם הסיטואציה ישר למיטה שלה ולא סופרים את המבטים הקשים של החברים שלהם. הם משקרים שזה לנצח אבל ברגע שימצאו אופציה יותר טובה יותר הם ייעלמו. אני לא מאמינה לגברים, ואני רוצה הוכחות. לפני שאני מוסרת את הרגשות שלי שוב, אני רוצה להיות בטוחה שכל זה רק שלי. שאין מצב שהוא גורם לעוד כמה להרגיש את מה שהוא גורם לי להרגיש. אם אני מסתכלת על זה באופן עמוק, אני דיי בטוחה שבגלל זה אני לא באמת חותרת להכיר גברים, ודיי בטוחה שכולם חראות שקרנים שלא שווים כלום ועדיף שיהיו לפחות סקס טוב. כי גם ככה בסוף אפגע. כי גם ככה בסוף ישקרו לי. כי גם ככה בסוף זה יתגלה כמשהו לא אמיתי. אני כן מאמינה באהבה, אני לא מאמינה בגברים. כי זה לא קורה רק לי, אלו סיפורים שמגיעים מכל עבר בכל מיני קבוצות בפייסבוק ועד סיפור על חברה של חברה של חברה.

אני לא מאמינה שיש גברים טובים, אני מאמינה שגבר טוב אלייך אבל היה חרא לעוד עשר אחרות כי הן לא באמת עניינו אותו וסיפקו בשבילו צורך רגעי. 

כשגבר רוצה אישה הוא לא מתמהמה, בני האדם הם חיות טרף וכשאנחנו מסמנים מטרה אנחנו לא נשחרר עד שלא נשיג. יכול להיות שההשגה הזאת היא רגעית, בשביל הסיפוק, אבל בכל זאת נעשה הכל בשבילה. ולי מתמהמה. אני לא יודעת אם זה המשחק הזה שהוא כביכול לוקח הכל בסבבה כדי לתת לי להתבשל ולרדוף אחריו, כי אם כן, זה לא בשבילי. אין לי כוחות. כן-כן, לא-לא. בוא נהיה רציניים רגע ונפסיק עם כל השטויות האלה, בבקשה. אנחנו ילדים גדולים. אני לא אגיד שזה ממש הוריד לי ממנו, אבל זה מוריד. זה גורם לי להתאפס כל שנייה מחדש ולא ליפול לזה. כי ממש בא לי אהבה וכפיות בלילה ולהכין שניים קפה בבוקר ולטייל ביחד ברחובות בשישי בבוקר כשיש שמש או להתכרבל שעות זה בתוך זה במיטה כשאין מה לעשות בחוץ. ממש בא לי. אבל אני לא מאמינה לגברים, אני צריכה שמישהו יקנה את האמון שלי מחדש. 

אני יושבת בפארק לקרוא ספר. קשה לי לשבת בבית בחוסר מעש. אז תפסתי אוטובוס ממרכז העניינים לפה. מצאתי לי ספסל נחמד בצד איזה עץ שיש עליו תוכים. חוץ מהפחד שהם יחרבנו עליי, כיף לי. פתאום שקט. אנשים עושים קיאקים כאילו לא אמצע היום ואמצע הזמן ואמצע החיים. ואני יושבת על הספסל והשיער שלי עף ברוח לכל הכיוונים אבל אני מתה על זה(!) ומה אכפת לי. גם שקצת קריר.

מזכיר לי את אמסטרדם רק בלי ברווזים באגם וג׳וינט. כיף פה. ואני לא חושבת על כלום, כי החלטתי להתנער מהמחשבות האלה ולזרום. יש לי עוד מעט שיעור באוניברסיטה, אני צריכה לזוז. חבל שאין טיפת שמש. נמאס לי לקנח את האף.

שמתי לב שבמקום העבודה שלי אני מזכירה לכל אחד תקופה בחייו. למנהלת החשבונות בת ה-70, את ימיה כצעירה וכמה שהיה חשוב לה להיות לבושה באופן אופנתי, ולכן כל בוקר היא עוצרת בכניסה למשרד שלי. והולך מן ריטואל קבוע - בוקר טוב, שואלת לשלומי, אני לא שואלת לשלומה כי היא לא מרשה אז אני נעמדת ועושה סיבוב, היא אומרת לי "את...משהו משהו!" קורצת לי והולכת. ויש את עורך הדין, שלו אני מזכירה את ימיו כרווק תל אביבי. עד גיל 36 קפץ ממיטה למיטה, ומבאר לבאר, יום אחד הוא התעורר והבין שכל חבריו נשואים פלוס ופתאום יש להם חיים אחרים שהם כבר לא להסניף קוק עד הבוקר, והוא החליט למצוא כלה. והוא באמת מצא. והיא מדהימה. הם התחתנו והתחילו לעבוד על ילדים ובשנתיים כבר יש להם שניים. 

כשאנחנו יושבים בחדר האוכל הוא תמיד רוצה לשמוע מה עשיתי בסופ"ש ובעיקר ממיר את שם המקום שהייתי בו לאיך שקראו לו בתקופה ההיא. והוא מתענג על כל סיפור דייט, ועל כל סיפור סופ"ש שיש לי לספר. 

איכשהו הגענו לדבר על דייטים ראשונים וסקס. והוא אמר לי משפט כזה "לפעמים גבר רואה שהבחורה סבבה והכל, והוא חייב לשכב איתה בשביל להבין אם זה באמת זה." אני לא זוכרת איך הגבתי. אבל כנראה לקחתי את זה לתשומת ליבי. אני מדברת עם מישהו כבר שלושה שבועות, הכרנו דרך האפליקציה, הוא הגיע אליי לוואטס ואחרי כמה משפטים שהיו צינים אבל לי לא באו בטוב בכלל הוא קיבל חסימה למופת. אחרי כמה ימים הוא שלח לי הודעה באפליקציה אם חסמתי אותו בוואטס ועניתי שכן. הסברתי לו גם בדיוק למה והוא אמר שהוא צחק ואני עניתי שצחוק אי אפשר להעביר בהתכתבות(!!!!!!!!). מפה לשם החזרתי אותו לוואטס, והמשכנו לדבר בטלפון, להתכתב וכ'ו וכ'ו וכ'ו. 

לפני שבוע בערך, שבורה מכל היצורים שנחתו עליי בבת אחת מהאפליקציה, התקשרתי אליו ואמרתי לו ברגע של כנות מוזרה ביותר פלוס בכי (כן, בכיתי בטלפון למישהו שלא פגשתי) שאני מוחקת את האפליקציה, ושיחליט מה הוא רוצה לעשות, כי הוא האחרון שנשאר לי מכל מה שהכרתי שם. (שקר לבן, הוא לא האחרון, יש עוד אחד שאני לא סגורה עליו כי הוא מנשק לא משהו) הוא אמר שהוא רוצה שנפגש. קבענו והוא בא לתל אביב, ובשונה מכל היצורים הנ"ל, כשראיתי אותו פשוט התחבקנו. מעבר לזמן המקובל. הלכנו לאכול קוקיז שהוא טרף באופן לא חינני בעליל, אבל הוא גבר וכבר ראיתי מנכ"לים אוכלים פיתה עם פלאפל שכל הטחינה נמרחת להם על כל הפרצוף וככה זה, פשוט קחי יותר מפיות ותניחי שם. הם יסתדרו. ולא יודעת למה מצאתי  בזה גם משהו חמוד שמנכ"ל אוכל כמו ילד בן שנתיים. בכל אופן, אחרי הגלידה לא היה לנו מה לעשות כי אני לא שותה אלכוהול והוא גם לא מת על זה, התעניינתי בדבר ג'וינט והוא דווקא זרם למרות שבניגוד לכל הגברים שיצאתי איתם הוא חנון. לא ממש חנון. אבל גם לא דושבג. ויש לי נטייה בלתי רצונית לצאת עם דושבגים.

הלכנו אליי הביתה ועישנו, ודיברנו, ואז התנשקנו. והוא מנשק מדהים. מפה לשם העניינים התגלגלו למיטה שלי. כמה מפתיע. ובערך מיליון הבטחות מצידו שהוא נשבע שהוא יחזור ושהוא פה בשביל להישאר ולעשות אותי מאושרת. ואני אמרתי לעצמי, שגם אם הוא לא מתכוון לזה באמת - על חבילה מרשימה כזאת הייתי מוכנה להדביק בול, נקרא לזה ככה. לסיכום - היה נהדר. הוא השקיע בי בכל דבר ודאג לי ועשה הכל הכל הכל בשביל שלי יהיה טוב ואפילו לא חשב על עצמו והחזיק מלא זמן והיה שם, פשוט היה שם יותר ממה שאני זוכרת שמישהו היה כל כולו בשבילי ושם את הצורך שלו בצד במשך הרבה זמן, אפילו שנים. הוא נישק אותי בכל פיסת עור שנחשפה וחיבק וכירבל וליטף ואני זוכרת שהציע שנעשה בדיקות דם ביחד ומה שנפלט לי מהפה זה "אתה רציני?!" כי זה צעד. ומה אתה עושה איתי צעדים כאלה שבינתיים צעדנו לאכול גלידה ומשם למיטה שלי! 

קמתי בבוקר עם חרא הרגשה. כאילו לא הייתי מוכנה לזה. זה היה מוקדם מדיי אפילו בשבילי. גיליתי הכל, מה ימשוך אותי בו עכשיו? ועוד הרבה שאלות שעלו לי על אם זה בכלל יכול להפוך למערכת יחסים ובאילו תנאים. וכבר בוקר שני שאני קמה ככה. משהו מציק לי מבפנים, זאת הרגשה שהרגשתי בעבר, אני לא זוכרת באיזו סיטואציה, אבל הרגשה כזאת של משהו תקוע, לא בסדר. נכון, הוא דיבר איתי והכל על פניו נשמע ממש בסדר. אבל לי, אני, לעצמי, ביני לבין עצמי, משהו לא מסתדר עם כל העניין הזה. כן, שמעתי על מערכות יחסים שהובילו לחתונה והתחילו בדייט ראשון עם סקס. הכימיה מטורפת, אנחנו מסכימים על אותם דברים. אבל כאילו רצנו ממש רחוק. ועכשיו אי אפשר לחזור אחורה. אולי זאת תחושה של החמצה. למרות שלא החמצתי כלום. אני צריכה לראות איך דברים יתגלגלו, ואני מבטיחה לעצמי לא לצפות לכלום, ולא להתאכזב יותר מדיי.