גברים שולטים בעולם, ונשים שולטות על גברים.

אני מאד אוהבת לקרוא ספרים. בצד שמאל יש רשימה של ספרים שאני ממליצה עליהם, שהולכת ומצטברת במשך השנים. לא כל הספרים שקראתי מופיעים בה, רק הממש טובים. שמתי לב שתמיד שאני סוגרת ספר אני חושבת עליו אחרי כמה דקות, כאילו יצאתי מעולם ועכשיו אני מסתכלת על העולם הזה מבחוץ. לפני פחות מחמש דקות סיימתי את הספר ״האורחים״ של אופיר טושה גפלה. קראתי את כל הספרים שלו, הכי נחרט בזכרוני היה ״היום שבו המוסיקה מתה״. אני חושבת שגם כתבתי עליו פוסט. לפעמים אני שוקלת להיכנס לעיתונות ברבע משרה, רק בשביל לקרוא ספרים ולכתוב את דעתי. עשרים שנה שאני קוראת, הספר הראשון היה סינדרלה של דיסני ואחריו קראתי את כל הסדרה עד שגלשתי לספרים אחרים. אני זוכרת ששנים הייתי הולכת לספריה וחוזרת ממנה כל הדרך ברגל עם האף תקוע בתוך ספר. לפעמים הייתי מתיישבת על ספסל וקוראת, בצבא פיתחתי תחביב לקרוא במיטה בחורף וכך יצא שב-2008 מנובמבר עד אפריל 2009 הייתי כל ערב קוראת וקוראת עד שסיימתי את כל הספרים בסיפריה של היחידה והייתי מחסלת כל ספר תוך מקסימום שלושה שבועות. הערגה הזאת, לחכות כל היום רק בשביל אותו רגע בערב, חלון זמן פנוי שאפשר להיכנס לעולם אחר ולקרוא הייתה גורמת לי ועדיין גורמת לי אושר קטן. יותר מאשר לראות טלוויזיה ולהתנתק משגרת היומיום - ספרים מרטיטים לי את הנפש. העולם הקסום הזה שאני צועדת לתוכו ורוצה לדעת עוד ועוד. במהלך התואר הזמן שלי הצטמצם ובכל זאת הערגה לקריאה נשארה.

האורחים הוא ספר בלתי צפוי. את הסוף שלו ניתן להגדיר בין קסום למעצבן מאחר ותמיד מצפים למשהו שיישב את הדעת. והסוף שלו כמו כל הספרים של גפלה - סוף שלא בהכרח סגור, מן סוף שיש לו שלוש נקודות שנותן לך להבין לבד או להשלים לבד. כשהתחלתי לקרוא את הספר הסקרנות הרגה אותי, הרצון להבין מה קרה ומה קורה גרם לי לפתוח אותו בכל הזדמנות ולקרוא. אחרי כן שהתחלתי להבין, כמו בכל ספר שלו מצאתי את עצמי גם הפעם נכנסת לשאלות פילוסופיות עם עצמי. את מי אני שונאת? מי שונא אותי? האם אנשים חולמים חלומות באמת כל כך מוזרים? למי הייתי נהפכת? היו רגעים שהתהלכתי במציאות ונרעדתי מהמחשבה שדבר כזה לפתע יקרה. וימים ששאלתי את עצמי את מי אני כל כך שונאת ובלילה מצאתי תשובה בחלום - גואטמלה 2012. אני בסאן פדרו הקסומה, השרשרת שקניתי בשוק באנטיגואה נקרעה לי כשהורדתי חולצה ואני צריכה להחליף אותה ובין לבין יש נסיעה של שלוש שעות. בסוף נסעתי והלכתי לגברת שמכרה לי את השרשרת. (שרשרת כסף עם תליון מאבן ג׳ייד, שנקנה בנפרד מחנות אחרת מהשרשרת). חזרתי אליה וחשבתי שאני בישראל, שהיא תחליף לי. כשנכנסתי לחנות שלה (לא באמת חנות כן? מן בסטה פתוחה כמו סוכה באמצע שוק צבעוני) היא לא הייתה והחלון בו השרשראות היה פתוח לרווחה ולרגע עלתה בראשי המחשבה לקחת שרשרת ולהשאיר את זו וללכת, אבל אני מאמינה מאד בקארמה ואמרתי שזה לא יפה. חיכיתי לה עד שבאה בחיוך רחב וכשהוצאתי את השרשרת וסיפרתי לה הרצינה ואמרה שזה לא ממנה. אמרתי לה שכן ושאני זוכרת שגם בני משפחתה היו בחנות ומניתי אותם והיא התעקשה. הרגשתי מרומה מחוסר הצדק זרקתי את השרשרת לרצפה ויצאתי דומעת. התהלכתי בשוק כשמלא עיניים גואטמליות בוהות בי ולא מבינות. אחרי כמה דקות עלתה מחשבה בראשי וחזרתי לחנות. ראיתי את השרשרת עדיין על הרצפה. לקחתי אותה ואמרתי למוכרת בעברית ״שתחנקי יא בת זונה״ ויצאתי. עברו שנים מאז ובכלל שכחתי מהמקרה וכששאלתי את עצמי בעקבות הספר את מי אני שונאת נזכרתי במקרה הזה בחלום וקיבלתי את התשובה. מוכרת בשוק של אנטיגואה בגואטמלה. אם תהיה מטמפורזה אהפוך אליה.

אז סיימתי ספר שבמהלכו גרם לי לחשוב והטריף אותי במחשבות על אם דבר כזה קורה מה יהיה. טיילתי עם אדם קור ברחובות של תל אביב וניסיתי להבין ביני לבין עצמי. האם שנאה גורמת לנטירת טינה כל כך גדולה? של שנים? האם זה בריא לשנוא? האם כל אחד שונא? ומה זה אומר על אלה שלא שונאים? הספר גורם לקורא לשאול את עצמו עוד ועוד שאלות על סוף העולם, התרחשותו ואולי אפילו הדימיון בין האמת והמציאות של העולם הנוכחי לבין זה המקביל אם בכלל קיים,  האם באמת יש עולם שנמצא מחוץ לתודעתנו שגרסו פילוסופים בעבר? האם האנשים שם צופים בנו? בכל אופן, אם מטמפורזה תתרחש אני יודעת שאהפוך לגואטמלית. תקראו את הספר, הוא מתכון להרבה שאלות שהאדם, כל אדם, צריך לשאול אותן ולכוון לעצמו.