גברים שולטים בעולם, ונשים שולטות על גברים.

הולכת ברוטשילד לבד, תוך כדי נזכרת שנשאר לי גו'ינט בתיק מיום האתמול. מסתכלת ימינה ושמאלה, כרגיל כולם מרוכזים בעצמם, מדליקה.

עומדת ברמזור, כל אלה שעוברים מולי..זוג הזקנים באלטו, האבא עם הילדים מאחורה במאזדה 5 ובטח גם לא רוכב האופנוע הזה - אין להם מושג שהם בזה הרגע עברו ליד מישהי שככה באמצע הרחוב, כאילו היא באמסטרדם, מעשנת גו'ינט. עברתי ליד ספסל עם כמה חבר'ה, הסתכלנו אחד על השני. כן כן, כולנו באותו קטע. תל אביב, עיר החופש. חופש יקר, אבל בכל זאת חופש.

לגברים תל אביבים יש בעיה מאוד גדולה. הם לא יודעים מה זה לא.

הסוף עם פבריציו היה, שהוא שלח לי הודעה כאילו הוא מינימום צ'אנינג טייטום "what's up sexy? are we meeting tonight?". הוא קיבל על זה "לא". כל גבר נורמלי, היה פשוט לא עונה. ובזה כל העניין היה נגמר. אבל הוא היה חייב לשאול למה, אז לא רציתי להגיד לו שהתשובה נמצאת לו ממש מתחת לאף, כלומר, בתוך המכנסיים. במקום זה אמרתי לו שאני לא מעוניינת. והוא פשוט רשם לי שב20:00 הוא יתקשר אליי ונדבר כמה דקות. וכן, לא טעיתם, 20:00 הוא התקשר, ולא עניתי. זה לא נגמר פה, אחרי זה הוא שלח הודעה "מה זאת התגובה היבשה הזאת? יאללה תחזרי אליי" חיבסרט. כמובן שלא חזרתי אליו, ויום אחרי הוא שלח לי הודעה שלא הייתה מביישת אף נקבה בת 16, שהוא לא מבין למה אני לא מעוניינת, היה לנו ממש כיף והוא כרגע לא מחפש משהו רציני, אז אם בא לי לעשות FUN אני מוזמנת לחזור אליו. (איך עושים FUN עם בוטן?) כמובן שלא חזרתי אליו. ואם חשבתם שפה זה נגמר, טעיתם. הוא שלח לי הודעה קולית(!!!) בוואטס, לא הקשבתי לה, כי לא באמת מעניין אותי. התעסקתי בעניינים שלי, קצת צחקתי על זה עם שותפים שלי, הם שאלו מה עשיתי לו ואם זה קשור לזה שהוא ראה אותי ערומה, ואמרתי להם שלא, כנראה שהוא פשוט לא מזיין, ועד שהוא כמעט תפס..ברחתי לו והוא נואש למות. יומיים אחרי הקשבתי להודעה, והוא אמר שם "היי לירי, מה המצב? ככה את מוותרת עליי? דברי איתי אם את רוצה לצאת הסופ"ש, יותר אני לא אשלח הודעות אם לא תעני לי לזאת, אבל תשמעי, אני לא הבעתי דעה בכלל בקשר לקשר הזה ואני לא מבין למה חתכת, יאללה דברי איתי". קצת כאב לי הלב עליו. באמת. עכשיו אני לא צינית. אני יודעת שכשמישהו נעלם ככה זה גורם לך לשאול את עצמך מלא שאלות. להבין מה עשית ומה לא בסדר. ואולי איפשהו את לוקחת את האשמה עלייך, בוכה קצת, עושה סקס עם מישהו אחר, או נשבעת לעצמך שיותר לא תעשי סקס עם אף אחד אחר, ואז עושה סקס עם מישהו אחר ואחרי כמה ימים עובר לך. ההבדל הוא - אתה גבר! אתם לא מתוכנתים כזה לעבור הלאה ולא לחשוב יותר מדיי?

בגלל שהבלוג שלי היה פתוח לקהל הרחב בשנים מסוימות, מסתבר שנאלצתי לכתוב יומן. מצאתי מחברת שפותח אותה השיר של מטרופולין ״אין בכלל מלאכים בשמיים..״ ומעודכן שם בין השנים 2005 ל2007. זה מתחיל מזה שהייתי מאוהבת במישהו מהשכבה שלי שנכון להיום, סיים קורס חובלים ונשוי למכוערת. ופירוט על אם הוא הביא לי חיבוק או נשיקה או גם וגם. ועד איזה טיפוס הזוי בשם אור בן דוד שהיינו מתכתבים באייסיקיו ובהודעות בפלאפון ועד היום אין לי מושג מי זה היה ומה זה היה, ובעיקר איך הוא ידע כל כך הרבה, ועד לחברה הכי טובה שלי, שבגיל 17 הזדיינה עם החבר שהיה לי אז, ולחבר שהיה לי אחריו שנכון להיות מאורס (אם אני אגיד למכוערת שוב, זה יישמע שאני מתנשאת חייה בסרט, נכון? אז אני לא אגיד) למישהי, ובדיעבד יש לו זין קטן.

ואני קוראת דברים ואני מבינה שהייתי כל כך תמימה, נאיבית, ילדה, פתי. באמת! האמנתי לדברים ולאנשים גם שמשהו באינטואיציה אמר לי לא. אני קוראת את זה שהאור בן דוד הזה אמר לי שהוא טס לניו יורק לשבוע. והאמנתי לזה! מה הוא דייל אוויר? זה לא יכול להיות! ושיש לו רכב קורולה, אבל זה לא של טויוטה. ושהאקס ההוא אמר לי שלא נוכל להיות ביחד כשהוא חייל כי יהיה לו קשה עם היציאות (היה גו׳בניק), ואני מאשימה את עצמי כל כך! בכל דבר! שאני לא בסדר, למרות שאחרים הם אלו שהתנהגו אליי בצורה נוראית, אני כותבת שם בפירוש, שאני סולחת. שאני אשמה. אבל מה אני מלקה את עצמי עכשיו? זה היה בין גילאי 15-17. מה ידעתי מחיי? מה אנחנו בכלל יודעים, גם היום, עשור אחרי זה. אני מניחה שבעוד עשור אקרא כאן ואגיד לעצמי שהייתי תמימה, הייתי בת זקונים שקיבלה את כל תשומת הלב שיש, שעטפו אותה בצמר גפן, שלימדו אותה שאנשים טובים מיסודם, ושטינה לא מובילה לשום מקום, וצריך לסלוח. אני עד היום מתמודדת עם זה. בונה חומות, מנפחת אגו, לא מאמינה עד שיוכח לי אחרת. לא סולחת בקלות. שנים של מנטרות, הם-מפסידים-אותי. עד היום אני מתמודדת באומץ עם האופי הסלחני והנאיבי שלי, מתעקשת עם עצמי שמגיע לי טוב כמו שאני מפיצה לאחרים. 

היומן הזה הוא סוג של סטירת לחי, רואים שעברתי המון בשנתיים של הכתיבה בו. בא לי לתפוס את הילדה ההיא, לחבק אותה ולהגיד לה שהיא לא אשמה בכלום. היא פשוט מסתובבת עם זבל של אנשים. ונכון שזה קשה, אבל כדאי שתתרחק מהם כמה שיותר מהר, כמו מהאש, כי העתיד מדהים. 

יש מצב שעוד שנה נפגש ביום הולדת של החבר המשותף שלנו, ואתה תהיה עם מישהי חמודה וחכמה כמוך, עם קצת מזל היא תהיה גם יפה. ויש מצב שאני אגיע לשם לבד, ונגיד אחד לשנייה שלום קר ונזכר בזה שלפני שנה הכרנו וניסינו לצאת ביחד, אבל לי זה לא הרגיש נכון ולא יכולתי. אני אזכר בזה שכולם אמרו לי שזה טוב שאתה חנון ושתקן, שזה טוב שאני הרעשנית בינינו, שאתה לא דוש תל אביבי מצוי, ובכל זאת תל אביבי. שאתה תעשה בעתיד מלא כסף, שהיה חורף והיית יכול לחמם אותי, שמגיע לי מישהו כמוך. אולי אני קצת אצטער על זה, אולי אני אגיד לעצמי שאיך פספסתי, אולי אני בכלל לא אבוא ליום הולדת הזאת, כי עם הלו"ז של הידיד הזה וחברה שלו, כאילו הם מ י נ י מ ו ם קייט וויליאם מהממלכה ההיא, אני לא יודעת מתי ייצא לי לראות אותם שוב, וכך נתרחק. משהו אומר לי מצד אחד, הוא בסדר. תבליגי. אין מושלם. מצד שני, אני לא מרגישה שאני מוכנה לוותר על הרווקות שלי בשבילו. מגיע לי יותר. קצת יותר. מישהו יותר פלפל, מישהו שיודע לנשק, מישהו שימשוך אותי באמת, מישהו שיהיה כיף גם לדבר איתו, אבל גם לשתוק איתו. וזה לא יהיה מביך. מישהו שלא ידבר כל כך לאט כאילו הוא מחשב בראש כל מילה שיוצאת לו מהפה, שפשוט ידבר! שגם אם הוא לא יישמע הכי חכם והכי שנון בעולם, זה יהיה מצידו בסדר. לא איזה פוליטיקלי-קורקט. מישהו שאני לא אצטרך להימנע מלהתנשק איתו, כי אני י ו ד ע ת שיהיה גרוע. באמת שאני באה עם אופן-מיינד, "להכיל" זאת מילת המפתח, תכילי ותשתקי. תכילי ותניחי למחשבות, תזרמי. אבל אני לא בטוחה שאני נכנסת למשהו שאני במאה אחוז רוצה, כי אם כן, כבר מזמן הייתי בתוך זה. ואני מה-זה לא. אני יוצאת ומפלרטטת עם גברים אחרים. ואם אני באמת רוצה מישהו, זה לא יקרה. כשאני עם מישהו, אני טוטאלית על גבול העיוורת. שגם זה על פניו לא להיט היסטרי. אבל בעצם מאז נדב, לא הייתה לי מערכת יחסים נורמלית שהייתי יכולה לבחון את הטוטאליות הזאת מחדש. בכל אופן, אני כותבת את זה, כי אני צריכה לזכור. אם אני הולכת לסיים עם זה, אני לא אתחרט על זה בחיים.