גברים שולטים בעולם, ונשים שולטות על גברים.

אני מתעלמת מקיומך כבר הרבה שנים. יותר מדיי. כשהתבשרתי על כך שיש לי אותך, רציתי שתעלמי. שלא תשארי פה לנצח. ובכל זאת השארת כי ככה זה איתך ועם דומות לך. עברתי איתך מלא. כאבתי איתך בכל גופי, אהבתי איתך בכל מעודי, חוויתי איתך בכל נשימה, טיילתי איתך בחצי כדור הארץ, סיימתי איתך שירות צבאי, מבחנים באוניברסיטה, עברתי איתך חצי תואר, עליתי איתך במשקל וירדתי איתך במשקל. אבל אני מתעלמת ממך. הרבה פעמים שנאתי אותך, קיללתי אותך ולא הבנתי למה זה מגיע לי. אני ישנה איתך, מתאמנת איתך, אוכלת איתך, מתפקדת איתך ומנסה כל הזמן הזה להגיד לעצמי שיהיה בסדר. שזאת סך הכל את ושאני צעירה מדיי בשביל כל השיט הזה. אני מדכאה אותך בדרכים קונבנציונליים ורוחניים. אני לוקחת כדורים נגדך ונושמת עמוק בשבילך לפחות פעם אחת ביום, בשביל שלא תתססי בי. אני שומעת אותך. מרגישה אותך וכשאני מרגישה אותך זה כואב כל כך. ואני שמה פלסטר וממשיכה בחיי. 

כנראה שנמאס לך מכל זה, או שאת רוצה ללמד אותי עוד שיעור על עצמי. לא בחרתי בך, כי איך אפשר לבחור בך. אבל אני יכולה להגיד שבזכותך קיבלתי פטור משמירות ומטבחים להמשך השירות עקב הנסיבות ובשקט שמחתי שיש לי אותך. והייתי בטוחה שתלכי. היו פעמים שלא לקחתי כדורים, תקופות ארוכות כי הייתי בטוחה שנעלמת, אבל זה היה רגעי. כי חיכית. כי הייתי מאושרת כל כך ולא העזת להפריע לי. תפסתי אותי בתקופה קשה. כל השנה הזאת, כל מה שעברתי. ההתפטרות, ההטרדה, התפטרות שוב, עבודה חדשה, מבחנים, חברים, בילויים, גברים, אכזבות, כמעט אהבות. היית שם וחיכית שארגיש שוב שלמה עם עצמי, בסוף התפרצת. כמה מתח גוף פטיט כמו שלי יכול להכיל. והגיע השיא והתפרצת. שטפת אותי והשארת אותי בלי כוחות, חיוורת ללא יכולת לתפקד יותר מדיי, ללא שעות שינה. התעמרת בי ורדית בי כל כך עד שהרגשתי אותך מבפנים כמו שלא הרגשתי אותך בחיים. עד שאמא שלי באה אליי וראתה אותי חצי בן אדם ואספה אותי לבית שלה לדאוג לי.

לרגע חשבתי שעצרת, אבל לא ויתרת לי. המשכת בכל הכוח. עד שאני, הפחדנית הכי גדולה ביקום בקשר אלייך והמתעלמת הסדרתית כאחת, התקשרתי בייאוש למוקד וביקשתי טופס אישפוז דחוף. ומעצם כך, החלטתי סוף סוף, אחרי 8 שנים להתמודד איתך. להסתכל לך בעיניים או להסתכל לעצמי בעיניים, איך שתבחרי. להסתכל על המציאות ועל ההשלכות שלה נקרא לזה ככה? ולהתמודד. ארבעה ימים שכבתי שם, עם מדדים גרועים. אינפוזיה. סטרואידים. ושתי סוגי אנטיביוטיקה. על פניו שמחה כשיש מבקרים אבל מתה מבפנים שהולכת לישון במיטה קרה ולבנה שלא שלי. בשביל לא לאבד שפיות התנתקתי כל כך מהסיטואציה שלא זכרתי מה אמרו לי, איזה כדורים לקחתי, איזה יום היום, ומה מזג האוויר בכלל. חייתי שם רק בשביל שתפסיקי, שתעזבי אותי. 

אחרי התוצאות של בדיקות הדם שד״ר אלון הסטאז׳ר עשה לי, הבנתי שלקחת צעד אחורה. כי פיצצו אותך מכל הכיוונים. אבל כן הבנתי שאת עלולה לחזור אם אמשיך להתעלם ממך.

אני חושבת שאני מתחילה תקופה חדשה, יש מן ריח כזה באוויר. שינוי שיגיע מבפנים וייצא החוצה ויהיה מופת לעצמי ולך ולשנים של התעלמות. כי כן, הגיע הזמן שאקבל אותך ואטפל בך יפה מחלה אוטואימונית שלי. הגיע הזמן שאתייחס אלייך ואשים אותך ואותי באותו מרכז. אבדוק אותך מכל כיוון ואסע רחוק בשביל כל טיפול. ולא משנה שאני הולכת להשמין בטירוף מהסטרואידים האלו, מי שיאהב אותי, יאהב אותי גם ככה וגם איתך. 

את יכולה לראות את זה כהבטחה. אני מקבלת אותך קוליטיס כיבית. לא ברצון כמובן, אבל מקבלת. ואני אדאג לשתינו יפה. כדי שנוכל לחיות ביחד ובעיקר שאת תהיי רדומה ואני אצליח לישון טוב בלילה. 

לא מזמן כתבתי שאני כבר לא מתרגשת מכלום. שהכל שגרתי ורוטיני ושום דבר לא מלהיב. שהכל נגיש וזמין במחי שטר, יד, הליכה. 

חיכיתי שיקרה משהו שישנה את ההרגשה הכללית ויגרום לי להתגעגע לדברים הקטנים. צריך להיזהר ממשאלות לפעמים.

הנה פה, בבית החולים. אני נזכרת בכל הדברים הקטנים:

בא לי פוטטו של מקדונלד'ס.

בא לי ללכת יחפה בחוף.

בא לי סתם ככה לשכב במיטה שלי בדירה.

בא לי לאכול אוכל טוב.

בא לי לראות טלוויזיה.

בא לי לבשל לעצמי משהו טעים.

בא לי לשמוע את הציוץ של הציפורים ולא של אמבולנסים, לא של זקנים שכואב להם, לא של בלוני חמצן.

בא לי לשמוע מוזיקה.

בא לי לשתות תה ירוק מכוס אמתית ולא פלסטיק.

בא לי ללכת הרבה ברגל.

בא לי לישון על הבטן, בגלל המחט שתקועה לי בוריד כמה ימים אני לא יכולה להתהפך.

בא לי לקנות לעצמי משהו.

בא לי שיהיה לי טעם טעים בפה.

וזה רק חלק. 

מירוץ תל אביב הביס אותי. אני בבית חולים.

זה קשה להיות לירי שכל העיניים נשואות אליה, הלב והכותל של כולם. והשותקת בחיוך הכי מוגזמת שיש. זאת שפורקת רק בכתב ופנים מול פנים רק מקשיבה. זאת שגם עובדת במשרה מלאה וגם לומדת לתואר, גם בתקופת מבחנים וגם עושה חיים בכל הבארים הכי שווים של תל אביב, גם רווקה וגפ מתעקשת על לא פחות מממש בסדר שיזכה בתואר בעלי. גם שכר דירה וגם קונה בגדים בויקטוריה סיקרט. גם מבשלת וגם מזמינה חברות לסושי. גם וגם בהכל והגם וגם הפכים. וכן, שכחתי את עצמי ופה ושם קצת שכחתי גם לקחת כדורים. וחודש הכל היה סבבה, ואחרי החודש תקופת מבחנים. ולחץ של תקופת מבחנים מביא איתו התקף שעובר אחרי כמה ימים אבל בגלל כל הגם וגם הזה, הגיע עכשיו אחד קשוח שנשאר ונשאר עד שהרגשתי שאני חצי לירי ועד שאחיינית שלי אמרה לי הצטמקתי ממש ועשיתי פה ושם חישובים וכרגע אני, כמו שאמרתי, מאושפזת בבית חולים. 

את מירוץ תל אביב חלק 1, השארתי קבור בטיוטות. אני אוציא אותו משם. רק קחו בחשבון שהייתי מסטולה, לפני מחזור ובדיכאון חורף. אבל כנראה שאם אני בבית חולים, צדקתי בכל מילה.