גברים שולטים בעולם, ונשים שולטות על גברים.

אם היינו ב2007, את המשפט הזה לא חשבתי שאגיד אי פעם שוב. מה היה ב2007? החברה הכי טובה שלי מכיתה ה׳ ועד עצם היום ההוא הזדיינה פשוטו כמשמעו עם חבר שלי איזה חמור בן 20, חייל, שהכרתי דרך השוקס שכיאה לרוח התקופה ההיא והגיל ההוא חיפש רק לזיין. והיא הייתה בתולה חרמנית ללא דמות אב שנדלקה מהסקס אפיל המרשים שלו, האמינה לזה שהוא אוהב אותה והוא ייפרד ממני בשבילה והם יחיו ביחד עד 120. 

כל זה לא קרה כי אני גיליתי הכל ומכאן נתפס בה הכינוי ״כוס מהלך״. לטענתו, זה מה שהוא ראה בה. ואני איבדתי את האמון שלי בנשים. אני יכולה להגיד שזה כן פגע בי, בגלל שהחלטתי שאני לא סומכת על נשים באופן אוטומטי גם לא התחברתי אליהן. בצבא עם עוד שבע בנות בחדר ובזמן שכולן קלעו זרי פרחים ללוחמים שעולים ליחידה ובכל ישיבות-מסיבות חדר וריכולים אני הייתי עם הבנים. שתיתי תה מפק״ל קפה, שרתי ״שיר למעלות״ בליווי גיטרה וכשהיו שואלים אותי ״כמה אתן?״ כשהייתי סוגרת כרטיסים למסיבת קיבוץ היו מגלים בכניסה שה״אתן״ זה בכלל עשרה בנים שהם החברים הכי טובים שלי מהיסודי ועד אז. וכן, לא האמנתי בנשים, לא רציתי להרגיש מחויבת להן באף צורה ולא רציתי מהן שום דבר. תנו לי לקרוע את העיר עם חבורה של גברים שיכורים יותר מצחיק מחבורת בנות מצחקקת בדציבלים שעושים לי חשק להקיא בפה.

השתנו כמה דברים מאז. קודם כל, טיילתי בעולם ואין מה לעשות, נשים מתחברות לנשים ועם המשבר שעברתי בטיול מצאתי את עצמי מתייפחת בעיקר לנשים והן התייפחו חזרה. ומכל הבכי הזה נוצרו לי שתי חברות מדהימות. ובתל אביב הכרתי עוד ועוד וברור שהחברויות האלה כל פעם מתחזקות ונחלשות וכל קשר בכוחו שלו מתעצם ומעצים וגם צריך קצת הפסקה וחוזר שוב. העיר דינאמית לאללה גם ביחסים בין חברות.

יש כל מיני סוגים של חברות. יש לי חברות שהן חברות של לשבת ולהסתכל בעיניים. לתת ללב לדבר ולתת לאוזניים להקשיב. יש חברות של בואו נדפוק את הראש עכשיו בבאר ונדבר על סקס ונצעק ״וווהוווו״ כל פעם שמביאים לנו ציי׳סר חינם ויש חברות שהן גם וגם.

הייתי בסרטים מכל המעבר הזה, מהשינוי הזה שאני הולכת לעבור ומהדרך החדשה שאני הולכת אליה. 

הרגשתי כאב על כל מה שאני כביכול הולכת לאבד ודיברתי על זה עם בובי, אבל בתור אחד שמעולם לא עזב את הבית ולא גר בתל אביב ועל אחת כמה וכמה ממש שונא את תל אביב, הוא לא מבין. חוץ מלחבק אותי ולנגב לי את הדמעות הוא לא מבין. התקשרתי אליהן. בסך הכל שלוש נשים ועוד ידיד גיי שאין להן קשר משפחתי אליי ואני ממש מחזיקה מהמילה שלהן. והן חיזקו אותי, העירו את עיניי, הרגיעו לי את הפחד, גרמו לי לחייך ולחזור להיות בטוחה בצעד הזה שאני הולכת לקראתו בצעדי ענק ועם חיוך גדול ומלא תקוות לדברים טובים שאני יודעת שעוד יקרו כי זה אני והוא וזה שלנו והן נתנו לי את הכאפה הטובה הזאת, להבין שככה זה אהבה וזה צעד בריא שעדיף שכבר יקרה עכשיו ולא עוד שנה.

הפוסט הזה מוקדש להן, למרות שרק שתיים מתוך השלוש יודעות על קיומו של הבלוג, והידיד הגיי. 

בסך הכל רוצה להגיד תודה לעצמי, ששחררתי מהעבר ונפתחתי לסוג חברות שהוא שונה ומהלב. תודה שהן כאן ומקשיבות ונותנות גם לי את הכבוד להיות כאן בשביל לתת להן חזרה, ותודה ליוניברס שהפגיש ביני לבינן אם זה בשולחן בכיתה ז׳, בחאקו בקוסטה ריקה ובכיכר רבין. אני אוהבת אותן אהבת נפש.

אני עושה קיקבוקס מאותו סרטון מסוף 2011. ברור שמיליון פעם התחלתי ומיליון פעם הפסקתי והתחלתי שוב, כי אם אני כבר לוקחת סטרואידים, אני מתעלת את הוואטאבר שמצטבר לי בגוף לשרירים. וזה גם טוב לי קצת לדמיין את השותף סטינקי מול עיניי ולתת לו בוקסים דמיוניים על זה שהוא נכנס להתקלח לפניי אתמול ושלשום ולא שאל ותמיד זה קורה כשאני ממש ממהרת ויש לי סדר זמנים מדויק להפליא למאחרת כרונית שכמותי. בובי משתגע שאין בי לחץ גם כשאני לא עומדת בזמנים, הזמן יחכה לי. העולם יחכה לי. 

היום עשיתי קיקבוקס וחשבתי על עצמי בפעם הראשונה כשהתחלתי, מי הייתי. הייתי בת 22, גרתי עם ההורים, עובדת בחברת כוח אדם כמזכירה, ניסיון קודם כמתדלקת בתחנת דלק, שוקלת 18 קילו יותר, ביטחון עצמי נמוך, חבר שעזב אותי לטובת דרום אמריקה, מבואסת על החיים, רעבה בטירוף, לא מגשימה את עצמי, עם חרטה גדולה על הדרך שהובלתי את הקשר הזה ומפצה על זה בקניית בגדים חסרת תקדים. הייתי חוזרת מהעבודה מותשת, מחליפה לבגדי ספורט ומתחילה לבעוט ולאגרף את האוויר ולדמיין מולי את הגיסות הכלבות של האקס, את המנהלת שלי ועוד שתי בנות מהעבודה שחיפשו לעשות לי חיים קשים בתיוקים. בחיים לא הייתי חושבת שאני אהיה מה שאני היום.

וזה מביא אותי להיום. אני עוד כמה ימים הולכת להודיע לבעלת הדירה שלי באופן רישמי שאחרי שנתיים אני עוזבת את הדירה ואת תל אביב בכלל. אני הולכת לחזור לעיר הולדתי שלא רחוקה כל כך מתל אביב, אבל כרגע נראית לי מקום מפחיד ולא מוכר. אני עוברת לשם עם חבר שלי שהיה עד לא מזמן הידיד הכי טוב שלי. אני אשלם הרבה פחות ממה שאני משלמת כאן, אבל זה יהיה רחוק מכל מה שאני מכירה. אני לא אלך ברגל לים ולא לסנטר ולא לשרונה ולא לעזריאלי ולא לדיזנגוף ולא לכיכר רבין ולא לאבן גבירול ולא לנמל ולא לבערך כל מקום שעכשיו אני כן יכולה פשוט ללכת אליו. אני אצטרך להיסחב באוטובוסים שיארכו לפחות חצי שעה, אני אשאיר את מעגל החברות שלי בתל אביב. את הלימודים שלי. את הים שלי. אני מסתכלת על החדר שלי עכשיו ולא קולטת שעוד רגע כל זה ייגמר ושנה הבאה באותו הזמן זה יהיה שייך למישהו אחר שהוא לא אני ומי יודע מה הוא יעשה מהחדר הענק הזה עם הדלת למרפסת והחלון מעל למיטה כשמסתכלים ממנו ללמעלה רואים את השמש בין הענפים של העץ שהשכן קושר אליו את האופניים והארון הלבן ואולי אמכור את הספה הכתומה והספונת האדומה וזה יהיה שלו וימשיך להתכתב באופן מושלם על הרצפה החומה-צהובה משנות ה-50 והחלל הענק של החדר ואולי לא, ומה הוא יעבור כאן או מה היא תעבור כאן ואם עדיין יהיה כאן ריח של וניל פטצ'ולי של ללין או קוקוס לסירוגין? אתמול לא קבעתי כלום ונשארתי בבית כל היום והשתגעתי לבד, כל כך השתגעתי שמצאתי את עצמי ב21:00 הולכת להסתובב ברחוב כדי לנקות את הראש ואני חושבת לעצמי שאם ככה אני אהיה לבד בעיר אחרת נטולת חברים אני אאבד את זה לגמרי.

ואני מפחדת, בכנות, אני נעה בין איזה-כיף-לי-אני-עוברת-לגור-עם-חבר-שלי לבין חרדה על הקשר שלנו ועל הקשר שלי ושל חברות שלי ועל החופש שלי שהתרגלתי אליו ועל שעות מתות שאולי יהיו לי ואצטרך למלא אותן בהתעסקות באיןלימושגמה בשביל להעביר אותן. אני יודעת שזה טוב לנו אבל אני מפחדת שאולי זה מוקדם מדיי לעזוב הכל וללכת ומצד שני אם לא עכשיו אז מתי? עוד שנה שהוא יהיה קרוב לגיל 30 ואני לגיל 29 ורק אז נעבור לגור ביחד? וזה מפחיד אותי לחשוב על הגיל שלנו כי אנחנו כל כך לא זוג כזה שנראה או מרגיש בגיל הזה. ואני מריצה את השנתיים האחרונות שלי כאן ואני באמת לא מתגעגעת לאווירת הזיונים הזאת וכל האופי התל אביבי הלא מתחשבן הזה, אבל מצד שני אני בחרתי עד כמה ומתי לטבוע בו או להטביע בו את עצמי והדרך החדשה שלי רחוקה כל כך ממה שחוויתי עד עכשיו שאני מפחדת שאני אאבד את עצמי בתוכה או שאמצא את עצמי מחדש..

אתמול עשיתי למאיה שיחה, וסיכמתי לה את השנתיים האחרונות שלי בלב תל אביב בתור תושבת העיר ואת השנים האחרונות בתור אחת שיוצאת לתל אביב בעיקר מאז ומתמיד. כן, הייתי באה לפה עם העקבים הכי גבוהים שלי, סובלת בשקט, יוצאת למסיבות עד הבוקר, שותה אבל לא עד כדי השתכרות, מעשנת עד כדי לשמוע צלילים שרק מסטולים שומעים במוסיקה שמתנגנת, לפעמים גם יום אחרי קמה לעבודה, רוקדת כל הלילה, גברים מתחילים איתי, קצת מבטים, קצת גישושים, טלפון, לוקחת מישהו הביתה, או הולכת אליו, בורחת באמצע הלילה או מעיפה אותו מהמיטה שלי וחוזרת לישון על הבטן באלכסון ולבד, מלא "ערה?" או לשלוח "ער", לגרום לו לבוא על אופנוע כשיורד מבול בחוץ, לשבת אצלו במרפסת חצי עירומה שכל שד' בן גוריון יכולים להסתכל לך על הציצי אבל את מסטולה ומה אכפת לך, כולה ציצי. לגלות שהוא אוהב להכאיב אבל מבחינתך ספאנקים זה סבבה עד גבול מסויים, לחלום להיכנס כבר מתחת למיטה כשקר לך ברגליים כשאת עם שמלה וגרביונים זה השקר הכי גדול שהמציאו בעיקר כשהם מסין 10 יחידות בדולר, חוזרת ממסיבה פרועה עם איפור מרוח ועיניים מסטולות לרווחה, להיזרק למיטה בשביל לקום עם כאב ראש וריח של סיגריות שידחוף אותי למקלחת. או להתקלח ואז להוביל את עצמי למיטה ולקום בבוקר שבורה מהתחת ושוב להתקלח ואחרי זה לשכב חצי יום בהלם שאני חיה ומה לעזאזל היה אתמול. לרדוף אחרי הכסף, אחרי בילויים, אחרי עוד סיפור, לחיות על הקצה, על טיס אוטומטי, על הידיעה שעכשיו או לעולם לא. לשמוע אנשים עושים סקס, לעשות סקס, להגביר מוסיקה ולעשות סקס. לעשן ולעשות סקס, לקחת שאכטה תוך כדי שהוא יורד לי, לצאת מארוחת שישי מוקדם כי בא אלייך מישהו לסקס. החיוך של היום זה הסקס של הלילה. לשבת רגל על רגל בבר ולמדוד אותו, בחור רנדומלי שכמותו, מכף רגל ועד ראש, להתחבר לאפליקציות, להכיר, לשלול, להיפגע קצת, לצחוק על זה, לחזור, לעבוד קשה, לבלות מלא, תוך כדי ללמוד באוניברסיטה, להקשיב לכולם, לשבת בבתי קפה, לנסות קוקטיילים חדשים בבארים מלאי עשן, לחזור עם ידיים משולבות בשני גברים שהם השותפים שלך והם שיכורים גם וזה מצחיק, להכין סלט באמצע הלילה כי לדחוף עכשיו פיצה זה משמין, לשבת אצל השכנים, ללכת לים ולהביא שאכטה שמפילה אותך לשינה מדהימה של שישי בצהריים, להכיר תייר ולהיעלם לו כי יש מצב שיש לו עורלה ועם זה את לא מתעסקת, ללכת ברחוב לבד כשאת חוזרת מבילוי ולאכול סרט שמישהו הולך אחרייך, ללבוש שמלה ממש קצרה, להתחרמן בבאר עם מישהו, להביא אותו הביתה ולגלות עוד באינטרקום תוך כדי גישוש שיש לו קטן ולברוח, להיכנס הביתה ולספר על זה לכל מי שנמצא בבית וער ולא מבין לאן נעלמת פתאום, להחליף מיטות, גברים, לא להאמין לאף אחד אבל לרצות להאמין ולא, לא להאמין. כן, זה בקיצור בערך כל מה שעברתי כאן בתל אביב. העונות לא משנות, המקרים משנים. ואני יודעת שזה קורה לכולן כאן. או לפחות למי שבוחרת.

מאיו נפרדה מחבר שלה. והיא עדיין לא התרגלה לג'ונגל התל אביבי הזה למרות שתמיד הייתה כאן, אבל עם חבר. היא אומרת שאין לה חשק לאפילו סתם סקס. ואמרתי לה שזה מובן, כי היא קיבלה את אותו הזין כבר שלוש שנים ולהתפשט עכשיו מול מישהו שהיא לא מכירה ומעבר לזה, שהוא יהיה בתוכה פיזית - זה מוזר. היא רוצה שיחזרו אחריה, וזה הצחיק אותי. ילדה חיפאית שבאה לעיר הגדולה שרגילה שרושמים לה מספרי טלפון מתחת לתחתיות של בירה, תתעוררי! פה זה תל אביב. תצאי מנקודת הנחה שגברים באים קודם כל לזיין. אם מישהו ירצה אותך למשהו רציני, את תביני את זה ברגע שלא תהיה נשיקה בדייט הראשון או שתהיה נשיקה והיא תגרום לך להרים את העקב לאוויר כמו בסרטים של פעם. פה נדיר שגבר יתחיל איתך, רובם פחדנים כי קיבלו מלא דחיות, כאן רוב הסיכויים שתצטרכי את להתאמץ בשביל להשיג או לפחות להראות נכונות כדי למצוא אפילו סתם זיון. עכשיו זה ברור שאת עדיין לא שם, וכרגע כיף לך לצאת לבארים של כל השבורים ברוטשילד ושיתחילו איתך ולהוציא את כל המרירות שלך על גברים ולייבש אותם ולחזור והביתה ולהגיד לעצמך שהתחילו איתך וסירבת, יוהו איזה כיף. לא.

אלוהי הישרא!!! למה אף אחד לא מודיע לי שאני בעמוד הראשי?! תודה.