גברים שולטים בעולם, ונשים שולטות על גברים.

עברתי לתל אביב כי רציתי לראות את השקיעה ולבסוף שקעתי בעצמי בחיים תל אביביים ומרדף אחרי כסף שיכסה קודם את שכר הדירה. מפה לשם, התחלתי לראות את השקיעה דרך החלון הגדול של המשרד בקומה הגבוהה כי ככה זה, אם רוצים לסיים את החודש בפלוס ואיכשהו לחיות קצת.

עדיין לא מצאנו דירה בעיר האחרת כי כולם מחפשים מיידי כאילו העולם מחר נגמר. אני מנסה להתרגל כל פעם מחדש לרעיון שאני עוזבת כאן וכל מילה של ספק מערערת אותי למרות שבתוכי אני יודעת שזה הצעד הנכון. אני לא רוצה להישמע מלנכולית, אבל הרגע סיימתי לכתוב עבודה בממשל ופוליטיקה אז אני יחסית יותר רצינית לבדרך כלל.

אני מנסה למצוא מיליון סיבות למה לא לעזוב כאן, אבל כשאני חושבת על החיים הקודמים שלי. זה לא מקום שאני רוצה לחזור אליו. אי אפשר לחיות על הקצה כל כך הרבה זמן, אי אפשר לחיות בסצינה התל אביבית כל כך הרבה זמן וכל כך עמוק בלי להישרט באיזשהו אופן. תל אביב זאת עיר קשה שלא מתאימה לכולם. לא כל אחד יכול להכיל את הטירוף הזה וכשהגעתי לכאן, החלטתי לתת לטירוף לסחוף אותי ולהטריף אותי ותל אביב כמו מפלצת ענקית בלעה אותי בתוכה וחייתי מרסיסים של סופ"שים וזיכרונות מהם. ואני תוהה אם בא לי עוד מזה, עוד קצת. קצת וזהו. אבל אני יודעת שאם אני עושה יו טרן - אף אחד לא יחכה לי.

תמיד יש את הסיפורים האלה שאת שומעת מההיא שעושה לך לק ג'ל על נשים תל אביביות שהייתה להן אופציה אבל הן רצו להשיג יותר ורצו לחוות עוד עד שבוקר אחת קמו בגיל 40 רווקות ועם אפס אופציות וקמט שהולך ומתרחב מיום ליום. ומה עכשיו? ילד מבנק הזרע! וזה מעביר בך מצד אחת צמרמורת ומצד שני את אומרת לעצמך שהן הזדיינו יותר. ואחרי זה חוזרת לזה שהן גם ישנו יותר באלכסון ולעשות אהבה זה יותר כיף מסתם להזדיין. 

אם היו אומרים לי שיש לי שנתיים כאן ואז אתמסד, האם הייתי חיה את תל אביב שונה? יותר הארדקור ממה שחייתי אותה? אם כן - הייתי מתפרקת. תל אביב היא עיר מסריטה, כל הכיף הזה כשהוא בא בכמויות גדולות בגיל מסוים זה כבר לא זה, כאילו הקסם אבד ונשארת רק את בתוך בועה גדולה, כמו ההרגשה של הבוקר שאחרי ה..(סקס מזדמן\אמ.די\קוק - יו ניים איט). זה לרגע ועובר.

מצאתי לי גבר לא תל אביבי בעליל. לא נראה תל אביב, לא מדבר תל אביביות, סאחי אשכנזי עם ראש על הכתפיים וזין גדול. שזה בעצם כל מה שרציתי וחיפשתי בערימות של גברים חיים בסרט בעיר הזאת. מצאתי אותו אחרי מלא זמן שהוא היה לא בדיוק אבל בערך בראדר הגברים הפנויים בים בם בום ואחרי מלא זמן שבדקתי אופציות אחרות כדי להוכיח לעצמי שזה לא הוא, נכשלתי. זה הוא ועוד איך.

אני נוסעת באוטובוס או הולכת ברגל וגומעת כל צעד כאילו הוא האחרון שלי למרות שיש עוד זמן. אני תוהה ביני לביני איך אני מרגישה עם הסוג של ויתור הזה על החיים שהיו לי ואני מוצאת את עצמי חייה אותם דרך חברות שלי ומעבירה להן את השמלות הקצרצרות שלי שנוגדות את רוח התקופה הנוכחית ולמרות כל זאת אני מאושרת כי יש לי משהו שלם מאוד. אתמול הוא הביא לי חבילת שוקולדים שכתוב עליה I love you ועוד גיפט כארד בקסטרו כי הוא ראה שאני חצי כוח עם בגדים שלי בארון בגלל שעליתי כמה קילו מהסטרואידים, אבל הג'ינסים שלי במידה 35 עדיין נסגרים עליי ויש לי ריבועים בבטן (כן כן. אז איפה עליתי לעזאזל?) וסתם ככה בלי סיבה, לא יום האישה, לא יום אהבה, לא ט״ו לא ט לא כ"ט בנובמבר. סתם ככה. והוא תמיד דואג להזכיר לי שהוא אוהב אותי בגלל מי שאני ולא בגלל איך שאני נראית וזה כל כך נוח עד שקשה לי להאמין שכל זה ממש קורה לי. וזה פאקינג קורה.

כנראה ששנתיים בתור אזרחית תל אביבית בת.ז עשו אותי תל אביבית באופי, ואפשר להוציא אותי מהעיר אבל תל אביב תמיד תהיה חלק ממני ומחיי ועדיין אטייל כאן ברחובות גם כשאהיה תושבת עיר אחרת.

אני אוהבת את תל אביב, אבל יותר אוהבת את בובי.

חזרתי מהכיכר, הייתה שאלה מאד ברורה שהמראיין שאל את האח, האמא, האבא. גם כשהיא לא נשמעה היא הובנה מהסברים שנאמרו. מה היית עושה אם היו נותנים לך איתו חמש דקות?

להכניס שמונה שנים לחמש דקות זה לא קל. כנראה שהייתי מחבקת אותך חזק וצוחקת שנשארת ילד בן 19 ותראה אותי, בת 27. הפנים שלך בתמונות חלקות, תמימות, ילדותיות. הצחוק הזה שתמיד היה חלק ממך. העניין הזה שתמיד היה חשוב לך איך אתה נראה והריח שלך, הרושאס, בטח נשאר איתך. איזה ילדים היינו ואני המשכתי הלאה ואתה נשארת באותו המקום. אני זוכרת שהיו לילות שלמים שהייתי חושבת איך ומה היית יכול להיות ומה יהיה בעוד כמה שנים. האם אני אשכח את הקול שלך? לא שכחתי כל כך. אני מאוד זוכרת מה היית. אני זוכרת את השיחה האחרונה שלנו באייסיקיו כאילו הייתה אתמול. הבטחת שתחזור לשו״ש ונפגש וחזרת בארון. 

אם היו נותנים לי חמש דקות איתך, אני לא יודעת מאיפה להתחיל קודם מה הייתי מספרת לך, מה הייתי שוכחת לספר, מה הייתי רוצה שתשמע יותר מהכל. הספקתי כל כך הרבה מאז ואתה נשארת אותו דבר. אולי הייתי מחבקת ואומרת לך בקצרה, רק כי הייתי רוצה לחבק יותר והייתי רוצה שתספר לי אתה מה עושים שם למעלה בין העננים ואם אתה יודע ומרגיש כשמישהו מהעולם הזה חושב עליך. אולי היית מספר לי מה היית רוצה לעשות אם היית גודל ולא נתקע בתוך קפסולת זמן אי שם. והייתי מנסה להגשים, להמשיך את מה שרצית לעשות בעצמך ולא הספקת.

אני יכולה להבטיח דבר אחד, שאתה יודע, אם אתה מרגיש שם כשחושבים עליך בעולם הזה. אני חושבת עליך באירועים מיוחדים, כדי שתחווה אותם דרכי. כאלו שהיית צריך לחוות וברגע נלקחו ממך. השחרור, הטיול, הלימודים, אהבה וזה ממשיך, החיים ממשיכים לי. אתה מבין? למרות זאת אני חושבת עליך בנקודות זמן כאלה. משחררת אותך במחשבות שלי, לחיות את אותה הסיטואציה שלא תספיק לעשות, גם..קצת.

כל פעם לפני שקורה לנו משהו ממש טוב, אני בוכה. לפני שאני בוכה אני נסגרת וחושבת עם עצמי אם אני בכלל אוהבת אותו ומה אני מרגישה. אולי הוא אוהב אותי יותר ממה שאני אוהבת אותו, אולי בכלל אני עושה את זה כי זה טוב לי לעכשיו ולעתיד ואולי זה התהליך המוזר הזה שהופכים מידידים לבני זוג אחרי שנים. וכל פעם אני בוכה והוא גם תמיד רואה אותי בוכה כי אני לא מצליחה לשמור לידו על פוקר פייס לעזאזל! 

לא התראינו ארבעה ימים ואלו היו ארבעה ימים של געגוע עם חלומות רעים וגישושים במיטה אחריו ולגלות שהוא לא נמצא. ואחרי ארבעה ימים הוא יצא מהאוטו וחיבק אותי והתנשקנו והוא בא עם פרץ של אנרגיות ופתאום הרגשתי שאני חוסמת את האנרגיות האלה. הוא הבין שמשהו לא בסדר ואני אמרתי לו שאני עייפה (אני באמת עייפה) הגענו אליי והתארגנתי לשינה, בובי כבר נשפך במיטה שלי, הוא ער מ6 בבוקר ולמרות שהוא ממש רצה לחכות לי אמרתי לו שיילך לישון, אנחנו יוצאים לחופשה מחר. אני צריכה אותו דרוך ועירני לנהיגה וגם העיניים הירוקות שלו אדומות כבר מעייפות ואני לא אוהבת שסובלים בגללי. נכנסתי למיטה והוא התעורר מזה ואמר לי שהוא אוהב אותי. התחבקנו כזה חיבוק של אחד בתוך השני ותוך כדי הבנתי שאני חסומה. אני כל כך חסומה. כל מקרה שלילי שקרה כאילו הרים אצלי מחסום של חשש. וקרו כל כך הרבה כאלה. וברגע שאני יודעת שהולך להיות לנו ממש טוב, המחסום האוטומטי מורם ואני כאילו מתנתקת רגשית ומנסה לבחון את הסיטואציה מבחוץ וזה גרוע כי אני כל כך בפנים ומה יעזור לי לבחון אותה מבחוץ? אני מפחדת להיפגע. 

הרמתי מחסום ונכנסתי למיטה וישבתי כמה דקות עם עצמי והבנתי שהרמתי מחסום והבנתי גם שהמחסום הזה מגיע כנראה באופן אוטומטי מהמציאות התל אביבית שחייתי בה. לא להיקשר, לא לדעת יותר מדיי, להעיף אותו מהמיטה אחרי שסופקתי. ופה זה, אני מקווה, לנצח. והנצח מפחיד, האהבה האין סופית שהוא מרעיף עליי, העתיד שלנו..הכל כל כך מפחיד אותי שאני מתנתקת רגשית מהסיטואציה. מהפחד. 

ואז הוא חיבק אותי ובאור המעומעם של הממיר של יס הוא הסתכל לי בעיניים ואמר לי שהוא אוהב אותי והתחלתי לבכות, והבנתי שהוא שובר לי מחסומים של שנים.