גברים שולטים בעולם, ונשים שולטות על גברים.

לפני עשור בדיוק, הייתי אני זו שניגשתי לבגרות שלוש יחידות במתמטיקה. אני זוכרת שחרשתי ושקשקתי למראה הפרבולות ולמשמע המילה טריגונומטריה ועוד מילים שיכולות לשמש כמחלות. 

הייתי י״בניקית שהמורה שלה למתמטיקה מהחטיבה לא המשיכה איתה לתיכון ונפלה על מורה פח שדומה לגברת פיליונג מהמומינים עם אפס סבלנות למתקשים.  הבנתי שזה המצב אבל בשביל תעודת הבגרות הנכספת, אני צריכה לפחות שלוש יחידות במתמטיקה אז חרשתי. שעות עם מורים פרטיים, שיעורים. אני והחוברת של בני גורן, למרות הרצון העז להצית אותה, ישבתי ללמוד ממנה.

חרשתי כל כך, והייתי פגיעה כל כך. ילדה בת 18 שעוד שנייה מתגייסת לצבא אבל רחוקה שנות אור מלהיות בוגרת, עם סרטים של תיכוניסטית על בנים וחברות ומסיבות ואייסיקיו. 

הגעתי לבגרות חדורת מוטיבציה. 

כשעברתי ליד המזכירות בדרכי לכיתה שבה אני צריכה להיבחן, יצאה משם גברת פיליונג. אני לא אשכח את הקטע הזה בחיים. היא יצאה ואמרה לי:״מה את עושה פה? את לא יודעת כלום.״ אני אפילו לא זוכרת מה אמרתי לה, אם הגבתי בכלל או המשכתי לחלוף על פניה, אבל כשהגעתי לכיתה ופתחתי את מחברת הבחינה, המשפט שלה הידהד לי בראש. גם כשניסיתי לפתור את התרגילים שידעתי אותם לעזאזל! המשפט שלה הדהד לי בראש.

בסוף סגרתי את המחברת והתייאשתי. גם במהלך הצבא ולאחריו כשניסיתי ללמוד, לגשת ולהשלים - המשפט שלה הדהד לי בראש ולא הצלחתי, פשוט לא הצלחתי.

עד היום אין לי בגרות, כי אין לי שלוש יחידות במתמטיקה.

אבל יש לי עוד רגע תואר ראשון בזכות האוניברסיטה הפתוחה, שהבינו שכנראה מתמטיקה ועוד כמה דברים זה לא מה שצריך למנוע מאדם שרוצה ללמוד ולדעת דברים, להתקדם בחיים.

אם היא הייתה יודעת מה אני עושה עכשיו...שתדחוף את הפרבולות שלה לתחת ושיצאו לה משולשים שווי שוקיים אמן.

אני מקנאה באלה שביום הזיכרון הולכים לתיכון להגיד שלום למורים שלימדו אותם לפני ככה וככה שנים ולנפנף לכולם על מה הם עכשיו. אני מקנאה בהם שהם לא צריכים לעמוד מעל קבר של חבר, שהם לא בוכים ונזכרים איך הוא היה/איך היא הייתה, שהם לא מסתכלים לתוך עיניים שכולות שלא משנה כמה שנים יעברו הן יזכרו מה נשאר להם מאחור. שלא יעברו ליד ספסל ששוכבת בו אישה עם שיער מכסיף וישאלו אם היא צריכה מים ומי שתעמוד לידה תגיד שהכל בסדר וזו רק ירידת סוכר, שהם לא צריכים לדבר עם ההורים על הנכד/ה החדש/ה ויגידו שזה אושר עילאי אבל זה תחליף למה שאבד. מקנאה בהם שלא נופלת עליהם עננה כזאת שיושבת בול על הריאות ובסביבות 16:00 הם לא מפסיקים לחשוב או לדבר ובוכים מ-20:00 עד הבוקר וגם אז בבית עלמין, שהם לא חושבים אם הם זוכרים עדיין את הקול, את הצחוקים ואת מה שהיה/הייתה. אני מקנאה בהם שהם לא מסתכלים על תמונה ורואים כמה יפה היה/היתה ולא תוהים מה יכול/ה היה להיות עכשיו. אני מקנאה בהם שהם לא מבקשים מאף חבר/ה שיבקר אותם בחלום כי אין דרך אחרת להתעדכן בחיים. מקנאה בהם שהם לא יחשבו על אותו/אותה אחיינ/ית של חלל שתגדל בבית עם המון תמונות של גבר צעיר במדים של זית וסבא וסבתא שכל הזמן עצובים ומתי יגלו לו/לה שזה הדוד/ה שנפל/ה במילוי תפקידו/ה. אני מקנאה בהם שאף פעם לא יהיה להם את הרגע הקשה הזה שיורדים מהמחלף ליד הבית עלמין לבילוי עם אנשים שכבר לא יכירו את מי שנפל והם לא ינשכו שפתיים ויגידו בשקט ״מבלה גם בשבילך״, אני מקנאה בהם שהם לא לקחו את החבר/ה שלהם לטיול של אחרי הצבא במחשבות ושחררו אותו בכל חוף החוצה ודמיינו אותו רוקד ושוחה בין הגלים, אני מקנאה בהם שהחיים שלהם נורמליים כל כך בימים האלה ושהם ממשיכים ממסיבה למסיבה בלי נקיפות מצפון שמשלימות עם הסיטואציה ככל שהשנים ממשיכות ועוברות. אני מקנאה בהם שהם לא תהו פעם בחייהם אם לקרוא לילדם על שם חבר/ה שלהם או שזה עלול להביא את הדפיקה על הדלת ולמה בכלל שבעוד 20 שנה עדיין ידפקו למשפחות על הדלת בכלל? עד אז צריך להיות שלום. 

אני מקנאה בהם, אבל לא הייתי רוצה להתחלף איתם, הייתי רוצה שלא יהיו כמוני יותר.