גברים שולטים בעולם, ונשים שולטות על גברים.

מצאנו דירה. 80 מ"ר של התחלה חדשה. לי זו תהיה התחלה חדשה בגלל המיקום ולו בגלל שהוא עוזב את הבית. ואנחנו במשבר של הדברים הקטנים, כי שנינו לחוצים מזה בתכלס. והכל נפיץ. היום בבוקר קמתי עם מועקה ענקית. כי הבנתי שזהו. כשאת פותחת את הארון ומגלה שהוא ריק כי השארת לך רק שמלה, שתי זוגות מכנסיים ושתי חולצות, את מבינה שזה באמת הסוף. זה שאת כבר חודשים מעבירה כל פעם קצת מעילים, מצעים, שמיכות..זה לא באמת מראה לך על משהו. הרי גם ככה כל חורף וקיץ היית מחליפה מלתחה. עכשיו אחרי שמכרתי את הסלון שלי וקבעתי הובלה לשאר הדברים, פיניתי את הבגדים שלי, את הבשמים שלי, את הכדורים שלי, את החזיות והתחתונים והשארתי אחד-שניים מכל דבר הבנתי שזה באמת זהו.

המשבר של הדברים הקטנים מתבטא בזה שאני צריכה את הרכב שלו כדי לנסוע לחתונה של חברה והוא מתנגד והייתי צריכה לעצור רגע באמצע "אפס ביחסי אנוש" ולהגיד לו שאנחנו צריכים לדבר. אחרי זה הבנתי שהוא מתנגד כי זה חדש והוא עדיין בשלב ההתלהבות ואם החתונה לא הייתה בפאקינג באר שבע, הוא היה נותן לי לנסוע, כבר נהגתי ברכב שלו בעבר. ואני לא מבינה למה הוא לא מסביר. אחרי זה אמרתי לו שכמו שהוא מכיל אותי, אני רוצה להכיל אותו. כי אם הוא לא הבין, הוא הולך לראות אותי כל יום בחייו עכשיו. ולא ארבע פעמים בשבוע ולילה כן ולילה לא ולילה למה לא. לא. כל יום. כל שבוע. ואני צריכה לדעת מה עובר לו בראש, מה הוא חושב על דברים. והוא צריך להתחיל מעכשיו לספר לי הכל. ולא, אני לא מצפה שהוא יספר לי מעכשיו איך הוא הרגיש לפני שמונה שנים כשאמא שלו נפטרה. לא. אני מצפה שהוא יספר לי בכללי מה עובר עליו באמת, במחשבות הכי עמוקות שלו. והוספתי שאם הוא מפחד שאני אברח לו ובגלל זה הוא לא מספר (ואז הוא הינהן עם ראש) זה לא יקרה. כי באתי להישאר, כל עוד הוא לא יעשה משהו שיגרום לי לברוח, אני אשאר.

אני בתקופת מבחנים והכל קורה ביחד. אנחנו עוברים, ואנחנו באיטליה, ואנחנו במיליון מסעדות שוות שאמרנו שנלך ולא הלכנו כי אם נוציא את הרכב מהחניה לא נמצא אח"כ איפה להחנות, ואנחנו בסטנד אפ, ואנחנו מכינים ביחד לאכול משהו לערב, ואנחנו עושים חנוכת בית, ואנחנו משלימים סרטים, ואנחנו מתחבקים כל לילה, ואנחנו עושים הליכות, ואנחנו מסתכלים יותר בעיניים, ואנחנו קונים דברים לבית, ואנחנו..ופתאום אני הפכתי לאנחנו.

וזה עושה כזה אושר בין הציצים לכיוון הלב.

רק עכשיו אני מבינה שזה הסוף. היו לי חודשיים להתרגל לרעיון, והנה זה מגיע. אני מתחילה לדבר על מכירת חפצים, תאריכי יציאה, חגיגות פרידה מתל אביב, העברת כתובת בכל מיני מוסדות חזרה לבית של ההורים. יצא לי לקרוא שיחות שלי ושל השותפים הקודמים, להיזכר בהרמוניה ששררה בבית. בסופי שבוע שהיו מתחילים ב21:00 ו״שאאאאלוווום״ של חברים שמגיעים לדירה, ונגמרים מתישהו בצהריים המאוחרות של שבת שהייתי מבינה שעם כל הכבוד לתל אביבוש יש לי ממ״ן להגיש. וכל פעם הייתי קמה בצורה אחרת, שבורה פחות-שבורה יותר. תוהה מה עבר עליי בלילה הקודם ואיך הגענו למצב הזה. סופי שבוע של חברים משותפים שבאים לישון בדירה ובגלל שאין מקום לכולם, אז גם ישנים איתי במיטה. והכל בסדר. בקרים שאני נכנסת למטבח אחרי שחזרתי לילה קודם מוקדם מהשותפים ומגלה שהם היו במאנצ ממש מוזר ושאריות של סלט ונקניקים אול אובר דה פלייס. ואני מחייכת חצי חיוך ומדליקה קומקום ומרימה את הכיכר לחם מהרצפה. תמיד יש חטיפים בבית בשביל לארח ואת הקניות עושים במשותף ומכינים ארוחות משותפות ויש לנו בדיחות משותפות, וסופ״שים של כדורגל וטייק אוואי ומיני מסיבות דירה. המרפסת תמיד מפוצצת בבדלים של סיגריות וכוסות חד פעמיות וכשמנקים את הבית אז אין תורנויות - כולם ביחד. הכל של כולם. בשנה השנייה זה התחיל טוב, אחרי זה כל אחד התחיל להסתגר בחדר שלו למרות הניסיונות שלי לשחזר את ההרמוניה מהשנה הקודמת. הייתה הרמוניה, אבל יותר ריבים כי בחרתי שותף סטלן נוראי מסריח ומלוכלך שגרם לי כמה פעמים לעצור את הנשימה כשאני עוברת ליד החדר שלו. אז מצאתי לי חבורת ווהו גירלז וכבשנו את הבארים של דיזינגוף וההרמוניה של החבר׳ה שוב חזרה לחיי. ימים של ים וגוינטים, מסיבות עם אורות מרצדים, בארים אפלים, הודעות באמצע הלילה וזיונים חד פעמיים מדהימים.

הזמנים עברו והשתנו וברור שתמיד אזכור רק את הרגעים הטובים שלי בתל אביב ופחות את האכזבות מגברים, משותפים, מחברות. לילות של בדידות ובקרים של צער על לילות של טעויות. וזהו. אני עוזבת. הייתה תקופה טובה בסך הכל. תל אביב בשבילי תמיד תגיע עם חופש בלתי מוגבל. כמו שבאמסטרדם יש ריח של וויד ברחובות, אז בתל אביב יש ריח של חופש. תהיה מה שתהיה, תעשה מה שתעשה - זה בסדר. בתל אביב זה בסדר. סיימתי פרק בחיים, שעצוב לי לסיים, אבל מיציתי אותו לגמרי. והייתי שמחה לגור כאן ובזוגיות, אבל למי יש כסף לזה. אני רוצה לקנות בית מתישהו, ולטוס לחו״ל פעמיים בשנה ולצאת למסעדות שוות ואי אפשר לעשות את כל זה עם שכר דירה גרידי וחונק.

כל סוף, הוא התחלה חדשה :)

ביי תל אביב, אהובתי.