גברים שולטים בעולם, ונשים שולטות על גברים.

התחלתי לעבוד בתחנת דלק.

אני אוהבת ריח של דלק, ויש אחלה חבר'ה והכל.

חוקי/עובדות דלק:

* גברים עם דלקן, לעולם לא יצאו מהמכוניות, ויותר מזה, גם לא פותחים לך חלון, תנחשי שיש להם דלקן.

* נדירות הנשים שנוהגות על גי'פ, עוד יותר נדירות, אלו שנוהגות עם דלקן.

* אישה לעולם לא תמלא פול טנק במזומן. גם לא באשראי.

* לא כל הברלינגו הם סולר, יש גם כמה נטולי עופרת.

* נהגות משאית הן יותר ערסיות מהערסיות בעיגול בבת ים.(לא שפגשתי כאלה, אבל שמעתי שהן..פחות טובות.)

* לפחות פעם ביומיים יגיע הבחור הבלונדיני עם השיער הארוך, המשקפי טייסים, והחולצה המכופתרת, שימלא את הלנד קרוזר הלבנה שלו בפול טנק ולידו תשב בחורה אחרת בכל פעם..

* כשנשפך סולר/שמן חייבים לנקות דחוף, כבר דפקתי את חליקת חיי.

* תמיד המתדלקים יהיו סטלנים, והאלו בשטיפה יהיו ערסים שעושים פנס בגבה.

* לעולם לא להסכים למשמרת ערב ולאחר מכן בוקר.

* גם הסאקוני לא עוזרות לי, והרגליים כואבות לי..

* מקורבי העולם התחתון תמיד ינהגו במכוניות שחורות.

* אם נתן זהבי היה עושה הסבה למקצוע אחר הוא היה נהג מונית.

* יש דלק, אין ציפורניים.

* נשים משאירות יותר טיפ מגברים.

* תבדקו לעצמכם שמן-מים יא חולירות!!!!!!

בגדול, מועדפת זה כל העבודות דחק האלה, שאף אחד לא היה עושה אם הוא לא היה מקבל 8,900 ש"ח לאחר 150 יום.

רק עוד 144 ימים, ואני כ"כ אשכח שאי פעם עבדתי במקום כזה.

אחרי שש שנים נטולת חברות ממין נקבה, פתאום יש לי.

ברור שתמיד היו לי את כופי מהטירונות, ורוני האקסית של.., וונילו מהיחידה. אבל הן היו חברות שלא הייתי נפגשת איתן כל יום, חוץ מונילו, אבל גם זה כי היא הייתה איתי ביחידה, או כופי, כי היינו ביחד בטירונות. ולאחרונה גם את דנהל'ה, שמצאתי את עצמי מתקשרת אליה באיזה משבר.הן בנות חזקות, רגליים על הקרקע ו..בנות טובות כאלה. באמת. מלח הארץ - הגרסה הנשית.

פתאום יש לי חברה. פתאום אני הולכת לעשות שופינג עם בחורה, ויש מישהי שבאמת אומרת מה היא חושבת ולא רק בשביל למכור. מישהי שאפשר לספר לה ולהאמין שזה בינינו.

מצד אחד קשה לי, קשה לי להגיד הרבה "קוקי" ו"מאמי" ו"בובי" ו"נסיכה" ולשים לק ורוד צועק במקום אדום, כי היא אומרת שזה יפה, ולא נעים לי להגיד לה שעברתי את גיל 16 שאהבתי ורוד פעם, ועכשיו אני יותר בקטע של אדום, ולדבר שעווווווות בטלפון על אה ודא. וקשה לי לסמוך, במאה אחוז, כמו שפעמים רבות כבר עצמתי עיניים וסמכתי ובסוף הן פגעו בי וחתרו תחתיי.

מצד אחד, עברנו צבא, אז איפשהו היא התבגרה, וגם אני. ולהגיד לחברה שלך שיש לך קקי, אז את חייבת לנתק, זה ברגיל. מצד שני, את זוכרת אותה בת 17-18 חיה באיזה סרט שהעולם מושי מושלם והדבר שהכי חשוב לה בחיים זה אם יש לה חצ'קונים.

ולדבר איתה על דברים שאת מדברת עם ידידים שלך זה כזה מרגיש לא רגיל. כי היא בחורה. ואנחנו לא באמת עושות קקי, אלא תותים.והמונדיאל בכלל לא מעניין אותה, למרות שכמעט השתגעתי שהולנד הפסידה והכל בגלל שיש לי ידיד הולנדי. למרות שספרד, באמת היה מגיע להם. הולנד החמיצה הזדמנויות נדירות.

מצד שני, יש בה דברים אחרים. עצה נשית. ובכלל, הבטחה שלא ניפול לאותה מלכודת של "לריב על בנים", כי עברנו את הגיל. וגם היא אוהבת שחומים עם עיניים חומות וריסים ארוכים, ואני אוהבת אותם לבנים עם עיניים בהירות ותלתלים. ככה שגם כשאנחנו עושות הליכה וגברברי העיר רצים מולנו, תמיד הם מתחלקים לשניים. אחד לי, אחד לה.

ברור שאני לא זונחת את ידידי הגבריים, אבל כשציקציק, ידיד שלי שמע אותנו מדברות בטלפון, הוא שאל מה עובר עליי בגלל הקוקי והבובי. וזאת לא אני, אז דיי!

אני לא באמת מתכוונת להשתנות, הלק הורוד ירד מאוד מהר מהציפורניים הארוכות שלי, והסברתי לה שאני לא מרבה להגיד בובי וקוקי, ו"מה הייתי עושה בלעדייך" ו"אני מתה עלייך", אז שתבין אותי אם לפעמים אני לא מחזירה...זה פשוט כזה..נשי מידיי בשבילי.

אני מזל מאזניים, אני שוחרת צדק, כשמישהו משקר ואני יודעת שהוא משקר, זה יכול לשגע אותי. אם אני יוצאת בהצהרה, אני אעשה הכל כדי להוכיח לבן אדם שאני צודקת. תמיד אני מרגישה חייבת לעשות סדר בעולם העקום שלנו וליישר אותו בדרך צודקת. תמיד אמא שלי אמרה לי, שאנשים לא אוהבים לשמוע את האמת בפנים, מעדיפים לטאטא מתחת לשטיח, ושאני לא יכולה לבד ללמד את כולם לא לשקר. היא צודקת. אבל זאת תכונה שהיא חלק ממני.

יצא לי כמה פעמים בחיים, שפגעתי באנשים. אם זה בגלל שלפעמים אני אומרת מה שבא לי ולא חושבת יותר מידיי. אם זה כי "לקחתי" את ההוא להיא. אם זה כי נלחמתי על הדרך שלי.

בכל הפעמים שפגעתי, פגעו בי בחזרה, התנקמו, ועד היום לא סלחו, למרות שיכול להיות שכבר שכחו למה אנחנו לא מדברים..

אבל כשבי פוגעים, אני לא מחפשת נקמה. אף פעם. אפילו מנסה איפשהו לסלוח ולהבין, גם אם מהצד נראה שאני נותנת לאחרים לדרוך עליי.

אני לא אוהבת לריב, אני לא אוהבת ללכת ברחוב בהרגשה שאולי אני אראה אותם, את כל אלה שאני לא מדברת איתם בגלל דברים כאלה ואחרים, ואז מה? בכל הפעמים שזה קרה לי, הרמתי את הראש. ואפילו קצת חייכתי. ויש כאלה שאמרתי להם גם שלום, ושאלתי אותם מה הם עושים בחיים.

אולי מהצד זה נראה שאני יותר מידי סלחנית, ושאפשר לפגוע בי, כי זה יעבור לי מתישהו, ואחזור להיות סחבקית עם כולם.

ברור שיש דברים שעליהם לא אצליח לסלוח, אבל זה מקרה אחד יחיד ומיוחד. שכנראה אתם יודעים מה הוא. או שלא.

ואנשים פגעו בי, מאוד. ולפעמים נכנסתי למשברים של חוסר בטחון עצמי, ולפעמים פחדתי ללכת לבית הספר, ופחדתי ללכת ברחוב, לא רציתי לראות אותם, לא רציתי להתמודד עם המבטים שלהם. אחרי שיחות ביני לביני, הבנתי, שכשאני צודקת, אין שום סיבה שאתקפל, הם אלו שלא בסדר, הם אלו שפגעו בי, ומאז אני תמיד מרימה את הראש.

ואחרי כמה שנים, אני שואלת את עצמי, האם אני יכולה לסלוח? האם אני רוצה לסלוח? לשכוח? אני יכולה בכלל? כי לי לא סלחו, והחזירו, והתנקמו. אז מה? להתנקם? בשביל מה? למה זה טוב?