גברים שולטים בעולם, ונשים שולטות על גברים.

יכולת גאונית היא לשכב בערסל שעות ולא לעשות כלום ועדיין להרגיש טוב עם זה.

יכולת גאונית היא לעבור עיר ב10 שעות נסיעה להיות ערה ולהעסיק את עצמי.

יכולת גאונית היא לישון שנצ בחדר בלי מזגן ומאוורר בחום אימים של גואטמלה ביום.

יכולת גאונית היא לשמר יזיז טיול ולעשות אותו בכל מדינה בכל המדינה.

יכולת גאונית היא לעשן גו׳ינט וללכת לשמוע הרצאה בבית חבד ולהבין מה רוצים ממך.

יכולת גאונית היא לקום בשלוש בלילה לטפס על הר בשביל לראות זריחה אחרי שלוש שעות שינה.

יכולת גאונית היא לקרוא בן אדם ולדעת שלמרות כל היופי החיצוני הפנימיות שלו מסריחה ולהתרחק.

יכולת גאונית היא לכתוב את כל היכולות הגאוניות האלה אחרי ג׳וינט.

סיפורי גל: נדב אסף כמה פרחות ונסע לכוסעמקערס. סתם ישבתי עם שתי בנות שהכרתי בפורטו וייחו וסיפרתי להם את המשך השתלשלות האירועים מאז, בגדול כולם פה מסכימים שנדב חתיכת אפס, אבל הכי קטע..שיש סיפורי גל, ואחד מסיפורי הגל אומר שהבנות האלה שהוא מסתובב איתן הן סתומות ברמת ה״אני לא אוכלת היום פחמימות, בא לי רק אורז או פירה״. וכל מיני יציאות כאלה ואחרות. אה, ושבאמצע קניון אל ברוק בפנמה מצאו מישהי עם מוצ׳ילה וסנדלי שורש בוכה, שאלו אותה מה קרה והיא אמרה שהיא טיילה איתן והן פסיכיות פרחות והיא קמה בבוקר ארזה וברחה. ואמרו לי שזה לא במטרה לעודד אותי, הן באמת שתי סתומות. כיף לי. והלוואי מתחת לחופה שלו. הוא פשוט חזר להיות מה שהוא היה לפני הצבא ולפני שהוא הכיר אותי. ולמה אני לא מוחקת אותו מהפייסבוק ובכל זאת לא נכנסת אליו? לא יודעת. יש רגעים שאני אומרת יאללה עכשיו ורגע אחרי זה אני מתחרטת. למה?

צ׳י על ערסל באמצע סאן מרקוס, גואטמלה.

הגעתי, ואני יודעת שהוא היה לפני. השותפה שהתחלתי איתה את הטיול כאן, והיא מאוד מרוחקת. כאילו עשיתי משהו לא בסדר, ואם כן, אז אני באמת לא מבינה מה. הבנות שאני מטיילת איתן כרגע לא מסתדרות בניהן, ואני מרגישה כמו אמא ולפעמים אני מבזבזת עליהן יותר מדי כוחות נפשיים. אני מחכה כאן לשתי בנות אחרות שיגיעו בימים הקרובים ואני ממשיכה איתן עד סוף הטיול. הכל מבולבל לי.. לא ברור.

הגעתי למסקנה שטיול זאת חתיכת אסטרטגיה - עם מי כדאי להיות נחמד, עם מי כדאי לטייל, כמה זמן, איזה מסלול, ובסוף זה קצת רע שעד שנקשרים למישהו אז הוא חותך ואתם מתפצלים..זה מה שלא כיף פה.

חוץ מזה זה טיול, החופש האין סופי הזה..אי אפשר להסביר את זה. אתם צריכים להרגיש.

סן פדרו, גואטמלה.

נכנסתי לאלבום שלנו בפייסבוק, כן זה שרק שנינו יכולים לראות, בשביל להראות למישהי כאן בטיול איך אתה נראה. לא רציתי להכנס לפרופיל שלך, כי אני לא רוצה לדעת איפה אתה נמצא ועם מי. נכנסתי לשם ונזכרתי במי שהיית פעם. אפילו ראיתי כמה תמונות שגרמו לי לחייך ולהזכר ברגע שהיה וגם לצחוק. נזכרתי בך, באיך שהיית, ואני מתגעגעת לנדב הזה שאתה כבר לא. 

למה עשיתי את זה לעצמי?