גברים שולטים בעולם, ונשים שולטות על גברים.

מרגיש לי כמו מלח בגרון כל פעם שאני מתווכחת עם מוסלמים או שאר החובבנים באינסטגרם.

לכל תמונה שאני מעלה, גם אם היא לא קשורה בכלל ליחסי ישראל-פלסטינים, יהודים-מוסלמים, תמיד יהיו תגובות נוראיות על הרג ורצח של נשים וילדים. כאילו החמאס לא רצח לנו מעולם אנשים חפים מפשע, כאילו לא נכנסו לבתים ורצחו אנשים בשנתם, כאילו לא עלו על אוטובוסים והתפוצצו, כאילו לא חינכו את הילדים שלהם להתחפש לשהידים בגיל קטן, כאילו לא לקחו כל כך הרבה חיים של אנשים רק בגלל שלא הסכימו להמיר את דתם לאיסלאם.

ולא משנה כמה תסבירו, שהם לא מבינים בכלל מה קורה פה, שבעזה יש אלפי מסכנים שנמצאים תחת שילטון מדכא, ושמה הם מסתכלים עלינו? שיסתכלו על אסד, ועל עירק, ואפגניסטן, ובקיצור- על עצמם. שיזכרו שלפני שהם כבשו את אירופה הם היו חסרי כל, שהם לא פיתחו שום דבר חוץ משנאה ומוות, לא תרמו לאנושות חוץ מאבידות כבדות. שיסתכלו על עצמם שהם מוכנים להרוג בן, אח, אחות, ילד, על "כבוד המשפחה", שאין להם ערך לחיי אדם, שהם מוכנים למות בשביל ההמצאה שמחכות להם שם 72 בתולות.

זה דוחה אותי כל כך. מה, עד כדי כך העולם עיוור ומושפע מהתקשורת? עד כדי כך אנשים בטוחים שישראל רוצחת ילדים? מישהו אמרה לי שהיא יודעת שחיילי צה"ל אונסים נשים בתל אביב ואחרי זה רוצחים אותן. הייתי בהלם. מעלים תמונות מסדנאות לאיפור ואומרים שישראל מאפרת הרוגים. שבתל אביב כולם ברחו מהבתים איך שהתחיל הירי, ישר לצפון. 

באיזה עולם אנחנו חיים? בא לי ללכת להחליף את ביבי וכל המטומטמים האלה שחנוטים בחליפות בכנסת, להטיס את חנין זועבי מהכנסת, לעלות לשידור מול כל העולם מה שהתקשורת מסתירה מהם. לפקוח להם את העיניים, להשמיע להם הקלטות של הטייסים שלנו שאומרים שהם לא יורים למטרה כי ילדים משחקים שם, להראות להם איך החמאס משתמש באזרחים שלו כמגן אנושי. להראות להם את התמונה של הילדים בני השנתיים עד ארבע שוכבים על הרצפה בגן ומכסים את הראש. את הדפים שהתושבים חייבים להתפנות מהשכונה כי מפציצים. את המנהרות, את בתי החולים עם מחסני נשק במקום תרופות, את הכסף מהתרומות שהם מקבלים שהולך על התחמשות ועל פיצוי משפחות "שהידים". תמונה אחת של חייל סוחב זקנה ערבייה על הידיים, עיניים של ילד קטן שנולד לשגרה מעצבנת. 

לא משנה כמה אהבה תנסו להפיץ, להגיד שאתם בכלל בעד שלום, שאין לכם בעיה איתם, ועד לא מזמן חיינו ביחד והכל היה סבבה, הם לא מקבלים את זה. הם אכולי שנאה. הם מאחלים למותנו, והם כל כך וולגרים. כל תגובה שלהם זה "לכי תזדייני" "כלבה" "תמותי". ולא משנה כמה שגיאות כתיב, ואילו אנשים צרי אופקים הם. אני מרגישה כאילו אכלתי גוש של מלח שתקוע לי בגרון. אני לא יודעת אם זה עצבים, או חוסר שקט, או חוסר צדק שאני חייבת להוציא החוצה. אבל זה משגע אותי. כמה שתסבירו להם בדרך נועם, הם יגיבו בשנאה. זה כבר דוחה. ועצוב. 

והתקשורת מגמתית, מראה רק צד אחד, אומרת מה שנוח לה, היא בצד של מי שמשלם יותר, וכל האירופאים האלה אוכלים את זה בכפית וזה משגע אותי! הם לא יודעים בכלל מה זאת ישראל, מה זאת יהדות, מה זה התנ"ך. והם חיים על הרים של שקרים ושקרים ושקרים שלא משנה כמה תסבירו הם תקועים בדעה שלהם. איפה ההסברה? איפה ראש הממשלה? הנשיא? התקשורת? למה היא לא מגוייסת לטובתנו? למה אף אחד לא אומר כלום? למה כולם פועלים על אינטרסים? חיילים מתים על הגנת המולדת, אומרים את השמות שלהם, תמונה, מספרים מי הוא היה, ומדפדפים להרוג הבא. מה עם להסביר למה יצאו למבצע הזה! למה זה טוב לישראל ולתושבים בעזה! למה לא להיות תקשורת בעד המדינה! מה הולך פה? אפשר הביתה? לא כיף לי בחוג הזה.

אני נוסעת לי בקו שעובר גם בתחנה המרכזית. מה שהולך שם. עיר. סודן הקטנה. אחרי מחשבה כזאת, אני חושבת על הסודנים, האריתראים וכל העובדים הזרים שנמצאים שם, כבני אדם. יכול להיות, שבשנת 1937, איזו גרמנייה הסתכלה על יהודים באותו האופן. חיים באזור לא שלהם, תופסים מקומות עבודה שאף אחד באמת רוצה לעבוד בהם, מתרבים, ובהיעדר הסדר הם גם יכולים בעוד 20 שנה להגיע לכנסת. המחשבה הבאה היא על צרפת, אירופה בכלל והמוסלמים בה. סרקוזי אמר שהוא לא ייתן לסיכסוך הישראלי-פלסטיני להגיע אליו אחרי שהבעירו לו את הרחובות. מר סרקוזי היקר, טוב שנזכרת.

בהתחלה זה נוח. ניצול של כוח עבודה זול שמגיע ממדינה מפורקת ומחפש כל עבודה שתוכל לפרנס אותו. ופתאום בלי שאתה שם לב, זה נהיה חלק ממך ומהחברה שבה אתה נמצא.

יצא לי להתכתב עם מוסלמית שגרה בצרפת, באנגלית מאוד עילגת מצידה. והתירוץ שלה היה - ״אני גרה בצרפת ביצ׳״. אז כתבתי לה ״ביצ׳ ביצ׳, אבל יותר חכמה ממך. ואני גרה בישראל ואני יודעת עברית, אנגלית וספרדית.״ זה התדרדר מאוד. מטענות שאנחנו כובשים עד לטענות שחיילי צה״ל אונסים נשים וילדים ברחוב. זה קצת חולני. יושבים כתבים בעזה ומדווחים על הרג, מראים תמונות של גופות, וגורמים לכל העולם להאמין שאנחנו רוצחים. לא איסמעיל הנייה הרוצח בחליפת פוליטיקאי הזה, אלא חיילי צה״ל! טייסים שלא מיירטים מטרה בגלל שהם מזהים ילדים באזור. כי מן הסתם, מישהו אמר להם לשחק שם. גולדה פעם אמרה שהשלום יגיע כשהמוסלמים יאהבו את ילדיהם יותר מאשר שהם שונאים אותנו. אותנו וכל מה שלא מוסלמי בעולם. 

אנחנו יכולים בלחיצת כפתור להפוך את עזה לבית קברות, אנחנו לא עושים את זה, כי זה יגרור מלחמת עולם שלישית והחמאס יודע את זה. החמאס מתנהג כמו הילד הערס של בית הספר, גם כשהמורה מושיבה אותו בצד, הוא חייב להראות שהוא גבר ושהוא מחזיר אחרון. זה עצוב. אם נצא להפסקת אש, נפגש באותה הסיטואציה בעוד כמה חודשים. טילים על תושבים חסרי אונים ושגרה מתוחה. אני יודעת, אם נכנס, שאלוהים ישמור את החיילים שלנו. אני לא יודעת כמה אבידות יהיו, אבל יהיו. מצד שני, ננקה את עזה. נטהר אותה מחמאס. ניתן לתושבים המסכנים קצת נחת. ראיתי סירטון של מישהי בעזה עם מבט של כאב בעיניים אומרת שהם לא רוצים מלחמות, ושבנתיים נהרגים רק אזרחים, כי אנשי האירגון מתחבאים ומגינים על עצמם באזרחים. בעזה מתחילים להתעורר ובעולם לא.

אני חושבת שבגלל ולמרות שההסברה הישראלית היא על הפנים בלשון המעטה, אנחנו, העם, צריכים לייצג את עצמנו ועמדותינו בכל כלי תקשורת, בכל אפליקציה, ולפקוח את העיניים של אלו שלא יודעים שהתושבים שלנו גם סובלים, שהילדים שלנו בלילה לא ישנים, שידעו על משפחת פוגל הי״ד, על גל-עד, נפתלי, אייל, שלי דדון, תומר חזן ועוד אחרים שבסך הכל רצו לחיות, ונקלעו לשנאה חסרת מעצורים. צריך לקרוא בקול ולא להתבייש. זאת המדינה שלנו, אין לנו ארץ אחרת. אנחנו מושיטים יד לשלום, למרות שפגעו בנו קודם. אנחנו רוצים וצריכים לנקות את החמאס מעזה, אין ברירה.

שיחה שכנראה התקיימה לפני 40 שנה שבנו את הבניין הנהדר שאני גרה בו:

״זהו, סיימנו.״

״אבל אדוני הקבלן, מה עם..מקלט?״

״מקלט? למה צריך פה מקלט!״

״אם תהיה שוב מלחמה?״

״נניח שכן, אתה חושב שהערבושים יגיעו עד תל אביב?״

״לא, אה?״

״יאללה חברייה, קפלו את הציוד, אנשים פה מתחילים לדבר שטויות מעייפות!״

ונחזור ל2014.

אני בבית, שוטפת את החדר, ופתאום אזעקה. בגלל השיחה ההיא, אין מקלט. וגם אין קליטה. משמע-כל דירה פה כמו בונקר. אבל בכל זאת..

פתחתי את הדלת, ורצתי עם המגב למסדרון. יצאה שכנה עם שתי מתוקות קטנות, ושאלתי אותה מה עושים, ואיפה המקלט. היא אמרה שאין מקלט, לחשה לי שהיא מפחדת, ואני עם החיוך המרגיע שלי ״הכל בסדר״. דקה וחצי ואז בום. כיפת ברזל. עולה למדינה מלא כסף, אבל מה זה כסף לעומת הצלת המשכן לאומנויות הבמה? עשינו היכרות קצרצרה וחזרתי לדירה מסתבר שעם ידיים רועדות, לענות לנייד הלא מפסיק לצלצל שלי. 

זה מלחיץ, כי לא יודעים מאיפה זה בא. התחלתי כבר לחשוב על קונספירציות של התססת השטח ועל ביבי נתניהו. חשבתי על נפתלי, גלעד ואייל. על שלי דדון, על תומר חזן, על משפחת פוגל ועוד רבים שנרצחו במסעדות, באוטובוסים, מתוך שינה, וסתם ברחוב. קורבנות השלום. אני לא מבינה מה העניין הזה של קורבנות השלום. הממשלה לא מבינה שאין עם מי לדבר? עם יש משהו יותר גרוע ממלחמות כדי להראות אם לביבי או לאבו-מאזן יש יותר גדול, אז מלחמה בשם הדת היא יותר גרועה. ופה זה ככה. אין באמת כיבוש, לא כבשנו כלום. הם ברחו, אנחנו התיישבנו ועוד היינו כאן קודם, גם כשהם היו. חיינו איתם בשלווה, עד שמישהו כנראה החליט שכל השלווה הזאת משעממת מדיי, ובסך הכל מלחמה תורמת לכיס של אותו מישהו. יש הרבה עזתים משת״פים, ויש הרבה כאלו שבסתר רוצים שישראל תשמיד את החמאס, ושיגיע יום שהם יוכלו לחיות כבר בשקט. 

רציחות וחטיפות של אזרחים חפים מפשע זה נורא. בין אם הם יהודים או ערבים. צריך להיות מאוד אכזרי, מאוד לא שפוי בשביל לעשות את זה. וחבל שאלו הקיצונים יוצרים תדמית וכתם על עם שלם.

 לפעמים אני חושבת למה אני לא חיה במדינה אחרת, שיש בה שקט. בלי מלחמות, בלי פיגועים, בלי חמאס, בלי דתות שגורמות לרצוח בשמן. פשוט אנשים שהתחברו ביחד מעצם העובדה של לחיות חיים שלווים יותר. מצד שני, אין לנו ארץ אחרת. אנחנו כאן, צריך להחזיק חזק ולמרות הכל, לחיות. וללמוד לאהוב ולקבל הכל. 

אם נכנס לשטח, יהרגו אנשים, זה לא כדאי. עוד משפחות יכנסו למעגל השכול. אין לי פיתרון. כי הרי גם הידברות לא באמת עוזרת. 

למי יש את התשובות לפתרון המצב? אולי לקבלן שבנה לי את הבניין.