החלטתי (שוב) לעשות אלבום תמונות מהטיול אחרי הצבא, ואני משלבת בו גם טקסט שכתבתי בזמנו. תשמעו עברו 9 שנים!
בדיוק צירפתי לאלבום טקסט שכתבתי כשהייתי במקסיקו על זה שאני חוזרת לארץ, ממש היום לפני 9 שנים וכאילו, אם לפני 9 שנים הייתי יודעת שבעוד 9 שנים אני אהיה נשואה לבובי ותהיה לנו בת שתחגוג עשרה חודשים ממש ביום הזה בעוד 9 שנים. זה היה משנה משהו? הייתי לוקחת פחות ללב?
לא חשבתי בכלל כשהחלטתי שוב לנבור באלפי התמונות והטקסטים שכתבתי בזמנו, שזה יהיה כמו לפתוח פצע. משהו בי חזר אחורה, בנפש. אני של אז היא ממש לא מי שאני היום, כל כך לא. האם אני מתגעגעת למי שהייתי? כן ולא. הייתי בת 24 כמעט ולא היו דאגות באמת. גם הדאגות שהיו לי בטיול שהיו מרכז חיי, אני מרגישה את עצמי עכשיו שוב ובא לי להיפגש עם עצמי של פעם ולהגיד שהכל יהיה ממש בסדר. ושאת לא מבינה איזו דרך עוד יש לך והשגרה שאת כל כך חוששת ממנה היא בעוד תשע שנים בדיוק תהיה מבורכת. כשאת אמא עייפה, השגרה שלך מבורכת. נכון שלפעמים את חוטאת במחשבות על מסיבות בתל אביב ולהוציא את העיניים לכולם כי כן חזרת למשקל לפני היריון שלך ושימותו כולםםםםםםם בא לך לעלות לאינסטה תמונה עם ביקיני למרות הצלקת של הניתוח קיסרי שאת דווקא ממש גאה בה, אבל כאילו, את אישה נשואה ואמא ומה לך ולתמונות עם בגד ים ותל אביב?
ורגע רגע הייתי במשהו אחר, החוסר שעות שינה הזה, מבשבש את הריכוז. אבל חיטטתי שוב בפצעים ישנים, כאלה שחשבתי שהגלידו, וחלקם הגלידו! באמת! קראתי טקסטים וראיתי תמונות שפעם הרטיטו את כל חיי והיום זה כל כך מוזר להסתכל על זה ולא להרגיש כלפי זה כלום. פשוט כלום ושום דבר, לא נשאר פתית רגש בלב.
מצאתי תמונות שלי באלבום פייסבוק של מישהו שטיילתי איתו יחסית הרבה. התמונות היו מפנמה, בערב הבחירה ששינתה את כל הפרצוף של הטיול שלי. אחרי שנדב התחת אמר לי שהוא מצטער אבל למרות שאני לא מכירה פה אף אחד הוא לא יכול לשלב אותי בחבר'ה שלו, כי נפרדנו. ואני זוכרת שבכיתי ואמרתי לו שאני לבד, אני לא מכירה אף אחד ואני שבועיים פה ולבד. לבד לבד. לבד! והחמור הזה.. לא היה מוכן לתת לי את האייפד שלו אפילו לתקשר עם העולם החיצון. והייתה לי אופציה, כלומר שתי אופציות, ובחרתי לחיות. ואני זוכרת את הצל שלי על המדרכה בשמלת מיני ההיא מאייצ' אנד אמ אומרת לעצמי שעל הזין שלי הכל ואני לא הולכת לבכות לבד בחדר, אני הולכת למצוא חבר'ה וזה מה שעשיתי, אשכרה ילדה בת 23 באמצע הלילה בבוקס דל טורו בפנמה הולכת ברחוב ושואלת אנשים איפה הוסטל דיימונד כי היא הוזמנה לשם אתמול על ידי שתי בנות ישראליות שראו שהיא דיי לבד באיזו מסיבה. והלכתי! הלכתי ומצאתי את שתי הבנות האלה עם עוד שני בנים ועוד פרואנית אחת והשתכרתי בטירוף, אני עד עכשיו לא זוכרת ממש, אבל זוכרת בגדול שהיינו במסיבה שהגענו אליה במונית ושאור נישק אותי בשירותים (ביקשתי ממנו שילווה אותי או שהוא ביקש ממני שאלווה אותו, לא זוכרת) והייתי בהלם!!!! ובקיצור מפה לשם תשע שנים אחרי, אני מחפשת תמונות שלי בעמודי פייסבוק של אנשים אחרים ומוצאת תמונות מהערב הזה שלא ידעתי על קיומן!
וגם קלטתי, יותר נכון בובי קלט שלאור (אני לא יודעת אם הוא מקשר שזה אור האור שסיפרתי לו פעם פעם שאנחנו שוכבים) יש צוואר ארוך ואמרתי לעצמי שאיך לא קלטתי הייתי מתחת ומעל הבן אדם הזה מיליון פעם בערך במשך שנה שלמה ולא קלטתי שהצוואר שלו ארוך חחחחחחח זה מצחיק אותי אפילו עכשיו. זה מוזר, כי למרות שאני לחלוטין במקום אחר בחיים, יש לי עדיין הרגשה מרירה כשאני חושבת עליו. למרות שמספטמבר 2013 חתכתי אותו מהחיים שלי, כי הוא חתך קודם בשביל מישהי אחרת.. זה עדיין כואב. וזה מוזר. אבל יש איזה חלק בלב שלי שכל הסיפור הזה, האירועים, ה.. כל מה שעברתי שם ואחרי זה, משהו מגרד לי שם בהקשר שלו. לא סגור. למרות שהכל סגור. אבל לא יודעת, כואב. נשבר לי הלב. התרסק. וממרחק השנים הלב עדיין מרגיש מרוסק למרות שבובי איחה לי אותו כבר מזמן. אולי זה לא באמת הלב, רק ההרגשה של ההתרסקות.
אני מסיימת את האלבום הזה בגאווה, שלא ויתרתי על עצמי ולא ויתרתי לעצמי וכל הטיול דחפתי את עצמי וגם אחריו דחפתי את עצמי וברור שנפלתי וגם עכשיו אני לפעמים נופלת, אבל כאילו.. מישהו בפייסבוק שלי כתב ואני מסכימה איתו, משהו על זה שאפשר באמת לעוף, רק אם לוקחים בחשבון שנתרסק ושזה לא נורא באמת.
וכן, אני מתרסקת לפעמים. בזוגיות, בתור אמא, בתור בן אדם, בקריירה, בתור בת של, אשתו של וכו'. אבל זה בסדר כי הטיול הזה לימד אותי שאין התרסקות שאני לא יכולה לצאת ממנה, גם אם ההתרסקות היא ישר על הפרצוף, לתוך אוקיינוס, בקצה השני של העולם, אני אצא מזה. אני תמיד ממריאה בסוף.
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
