פרק מס' 5, סוכות שמח :]

קריאה מהנה

מהפרק הקודם:

הניידת מכבי אש הגיעה, הם ירדו עם חבלים למטה, תוך עשרים דק' כריס היה בניידת האמבולנס לנסיונות החייאה

נסענו לבית חולים קטן שהיה בכפר סמוך ולא מוכר, אחרי עשרים דק' של ריצות בין חתימות טפסים התיישבתי בחוץ

ישבתי מחוץ לחדר ניתוח, שלא היה סטרילי, כי מה כבר אפשר לצפות מבית חולים מתלמד באיזה כפר במקום לא נודע

"את קרובה של הפצוע?" ניגש אליי איש גבוה, מבט ראשוני דיי מכוער, מבט שני היה אפשר לסבול את הגבה המחוברת שלו

"כן כן, הוא בסדר?" נעמדתי מולו מקווה לתשובה חיובית

"עשינו הכל אבל אני נאלץ לקבוע את מותו" הוא השפיל את ראשו

בתוכי הייתה לי תחושה שהוא לא יצא מזה חי אבל הייתי אופטימית, זה התנפץ

הרגשתי צביטה חזקה בלב "אני רצחתי אותו, אני רוצחת" מילמלתי לעצמי

"אני מציע שעכשיו תחזרי קצת לנוח ותיהי איתנו בקשר" הוא חייך חיוך מאולץ

הדמעות עלו והשתדלתי כל כך שלא לבכות, אני לא בוכה משום דבר, האגו משתלט עליי

בכיתי, שיחררתי את הדמעות, הכל התפרץ החוצה ורק רציתי לראות אותו פעם אחרונה, גם בתור גופה

"אני אוכל לראות אותו?"הייתי נורא מהוססת, "בטח בואי אחרי" נכנסו לחדר ההתאוששות

המיטה של כריס הייתה מרוחקת מהשאר, לא ראו את גופו השמיכה כיסתה את כולו

הרופא הרים את השמיכה וצעקתי, כולי רעדתי " אני מצטער, בואי נצא מכאן"

"לא רגע" ניגשתי שוב אל המיטה והרמתי את השמיכה, כריס היה לבן, עינייו חצי פתוחות אופן מפחיד

כולי צמרמורות, חיבקתי אותו רועדת, הדמעות זלגו וזלגו הרגשתי כל כך רע

יצאתי החוצה הדלקתי סיגרייה והתאוששתי עם עצמי, התקשרתי לליאו "איפה אתה?"

"שיחררו אותי, אני לא מאמין שהאשימו אותי באונס" הוא צרח, היה עצבני

"טוב" הייתי אדישה, "איפה את?" הוא שאל

היססתי אם לענות לו "אני בבית חולים באיזה כפר..", "אמרתי לך שאת תיחנקי מהסיגריות הדפוקות שלך"הוא צעק

"כריס מת" הקול שלי רעד, "מזתומרת מת? כריס כריס? כריס שלנו?"

"כן הוא מת", "איך הוא מת?"שמעתי את קולו מבוהל, "רצחתי אותו" השבתי מהירות

"קליס זה לא מצחיק,דיי", "עשינו תאונה, בגללי, אני הרגתי אותו"

"איפה אתם?" הוא היה אדיש, "באיזה בי"ח ליד כביש שליד טורונטו"

"אני מגיע".התיישבתי על הספסל אחרי עישון של שלושה סיגריות רצופות

"וואו, עוד לא נחנקת מהחרא הזה?" ליאו צץ משום מקום

"הגעת מהר" חיבקתי אותו עם דמעות בעיניים

"את בוכה?"הוא נשמע המום, שתקתי והורדתי את הראש

"קליס בוכה!פעם ראשונה שהאגו שלה לא משתלט עליה!!" הוא צחק

"כריס מת, אל תצחק היום" לא הבנתי מה הוא כל כך עושה צחוק עכשיו

"אז כריס מת, נגמר, עבר, קניתי לנו כרטיסים" הוא חייך

"לאן??" הרמתי את הראש, "לישראל" הוא צחק

 "לישראל?" קימטתי את הגבות

"כן מה רע? שמעתי ארץ נחמדה" הוא גיחך

"עוד שבוע, חודש, חצי שנה"מיהרתי להוסיף

"למה?", "כי כריס כאן" לקחתי שאיפה מהסיגרייה, "כריס מת" הוא לקח לי את הסיגרייה מהיד

"שלחתי קורות חיים שלך והחזירו לי תשובה", "מה? באיזה עבודה?"

"דוגמנית" הוא חייך, "אני לא חוזרת לזה" הרמתי את הקול

"מחר אודישן, היום שעווה ומדידת בגדים, כבר אירגנתי הכל" הוא חייך

"ליאו, באמת תודה, עבודה אני אמצא לבד" קמתי ונכנסו לכיוון הבי"ח

"בטח בטח, מדברת זאת שלא ראתה בוס כבר אולי חצי שנה,

ומתפרנסת על חשבון השותף שלה לדירה" הוא גיחך

"ככה? לך תארוז אני אגור לבד" נעצתי בו מבטים קרים, "לא לזה התכוונתי, קליס!"

הוא הלך אחרי והמשכתי ללכת, הוא תפס בידי "קליס אני צחקתי איתך!"

"ליאו, אנחנו לא גרים יותר ביחד, תלך לארוז את הדברים שלך" הרמתי את הקול

תודה לכם