לקרוא את הפוסט הראשון שלי, גורם לי לחשוב שלא אני כתבתי אותו כבר כיום
אני כבר לא ילד מפוחד, אני לא מרגיש כתאונה, ובאשר לאחים שלי , אח שלי מזמן כבר לא עוד ערס שימות ברחוב, ואחותי בפנימייה צבאית של חיל הים, בכיתה י"א, לאחר שעברה קורס מ"כים בבה"ד חיל הים וכיום מפקדת של כיתות ט', ובמקביל לומדת ועושה בגרויות, אני מרגיש שהמקום שלי בעולם מתגבש כבר.
השאלה החזקה ביותר שעלתה בי בשנים האחרונות היא הדילמה: האם כשיהיה לי בן זוג, והאם כשאחליט שאיתו אני רוצה להשתקע, להקים בית, ולבנות חיים משותפים, ארצה להתנתק מהעולם של ההומואים? האם הוא כבר לא בשבילי רשמית?
לפני שנה יצאתי לאפטר באומן 17, וגיליתי להפתעתי שעם כמה שחשבתי שאני מכיר את עולם ההומולסבים, גיליתי עולם הרבה יותר פנימי, ג'וינטים שעושנו לי מול הפנים, הסנפות, משפט פתיחה "אתה רוצה כדור" כשמנסים להתחיל איתך...מיותר להגיד שהיו שם אנשים שהכרתי, דבר שלא תרם.
לפני 24 שעות יצאתי לאפטר באומן 17 שוב, בדיוק שנה אחרי, ושם גיליתי את האמת המרה: הכל נשאר אותו דבר, מרבית האנשים גם לא התחלפו, רק עכשיו יש יותר פרצופים מוכרים.
ההתנהגות הזאת, הבוז המוחלט לחיים והזילזול, ידעו את השיא שלהם דווקא כשיצאתי החוצה קצת, כמה רכבים לידי, הייתה שמיכה מגולגלת, שאנשים עמדו סביבה, לא הבנתי מה הם מחפשים שם בהתחלה, אבל אחרי כמה שניות הבנתי שמדובר בבחורה ששוכבת בלי לזוז.
אחרי כמה דקות הגיע אמבולנס, הם שמו אותה בצד ונסעו, היא הייתה שיכורה, הם לא יכלו לעשות איתה כלום, עדיין לא המציאו כדור שמוציא אלכוהול מהגוף. אני ניסיתי לעזור לה, לגרום לה לשתות מים, היא לא דיברה עברית, לא הצלחתי, לשמחתי היו לידי כמה אנשים, ואחד מהם דיבר רוסית והצליח לדבר איתה, מסתבר שהיא באה עם איזה שמוק שנטש אותה והלך, והיא גרה בירושלים, מקרה שלא חשבתי שייצא לי להיות לידו, זה נגמר בכך ששלחו אותה במונית הבייתה.
אבל זה לא היה החלק הכי קשה, החלק הכי קשה היה האנשים שעברו ליד, אני לא יודע אבל גם לא חושב שסטרייטים היו מגיבים אחרת, רק קרה במקרה שרק הומואים היו שם, אבל התגובות, הלגלוג, הצחוק המרושע של העוברים ושבים...בחור אחד עבר והביט, ואז הרים לחברים שלו ידיים וחייך חיוך של "מה נעשה?", בחור אחר צעק לפרמדיקים "אין מה לעשות, היא מתה" כשהוא מתגלגל מצחוק.
האם זה המצב עם כל קבוצה ששונה מהנורמה המקובלת? על כל מעשה טוב שיוצא מהקבוצה, יוצאים מס' מעשים מרושעים קטנים? איך קבוצות כאלה יכולות להשתלב בחברה, כשהן עסוקות בלהבליט את עצמם? האם רוצים להטמע, או רוצים להתבלט?
אני כבר לא יודע אם הומואים ולסביות רוצים שיקבלו אותן, או רוצים שפשוט לא יתעסקו איתם? ויסלחו לי הטראנסג'נדרים, אבל חוץ מארבע טראנסג'נדריות, כל אחת אחרת שדרכי הצטלבה איתה הייתה לא יותר מבהמה גסה שהקשר היחיד בינה לבין נשיות היה שיער ארוך, סיליקון, ולבוש באורך של מפית נייר (הזולות, לא המושקעות), מאלה אבדה לי התקווה נכון לעכשיו.
מה קרה לנו? מתי איבדנו את המטרה בצורה כזו? מתי ייפול האסימון שאנחנו אלה שנצטרך להמשיך להאבק למען עצמנו בעתיד, ונפסיק עם ההתנהגות הזו? במשך שנים ראיתי את שני הצדדים של התנהגות ההומואים (יסלחו לי הלסביות, כמעט ולא יצא לי לדבר עם לסביות בחיי), מצד אחד יש את הומו המסיבות, שחוגג, מענטז, כאילו המחר אינו קיים והוא צריך שטרות להאכיל את הילדים בבית, והמצד השני ההומו הדעתני שכל מי שהולך למסיבה הוא שרמוטה, וכל אחד שמתחיל איתו לא מספיק טוב בשבילו, ואת שניהם לא אהבתי, אז ניסיתי לשלב ולהראות לכל אחד איפה הוא לומד מהאחר, אבל נתקלתי במבוי סתום, אף אחד לא רוצה ללמוד, כל אחד מתחבא מאחורי המגננות שלו, כי כאלה אנחנו בסופו של דבר, המוח שלנו עבר טראומה קשה כשהבנו סופית שאנחנו הומואים, וככל שנקדים להבין שהמוח עבר טראומה, ככה נוכל להפתח מעבר למגננות.
בשנתיים האחרונות, מאז שחתמתי קבע, הריחוק מהעולם הגאה נוצר באופן טבעי, המון קשרים נשמרו והמון חברים יקרים נשארו קרובים לליבי, אבל לאט לאט שמתי לב כמה שעולם שנראה לי גדול כל כך בגיל ההתבגרות ושירות החובה שלי התגלה כעולם קטן, שגם פחות מעניין המון אנשים, כמובן שהמג"ד שלי הביך אותי כבר פעם או פעמיים ב"נו מה עם הבן זוג שלך מתי נזכה לפגוש אותו?", ואין לי עניין לנסות לרמות מישהו שיחשוב שאני עושה בנות, אבל באופן טבעי הסביבה שלי נעשתה יותר ויותר סטרייטית, מדי פעם לצאת למסיבות של הומואים, שם אני רוב הזמן אשב ליד הבר, וארגיש רגוע בחברת "בני מיני".
אבל אתמול שינה בי משהו,היו שם משהו כמו אלף אנשים, ביניהם אנשים מבוגרים, ביניהם מאוד צעירים, ביניהם מאוד מבולבלים, וכמובן שכולם נהנו מהמסיבה, למעשה לא ראיתי אחד שלא נהנה (רק אחת, וזה היה בחוץ). המסיבה הייתה ברמה והניהול היה מקצועי, ואין לי אבל לשים פה, זו עובדה.
אבל איפשהו שם בפנים, בין העשן לאנשים, הבנתי את האבסורד, שישנם בני אדם שהחיים הם ציפייה מדלגת ממסיבה למסיבה, אנשים שאת המילה "אהבה" הפנו ליותר מדי אנשים, שהמילה הזו שגרתית כמו ברכת בוקר טוב.
אני חושב שאסתפק מעתה ואילך ביציאות לניצנים בשישי, ובבילוי עם החבר שלי בשאר הזמן כשאני לא בגדוד, ואשאר עם החברים שלי מהאזור, ואם מדי פעם ארגיש שאני ההומו היחיד בעולם, אסע קצת לת"א לשבת בשקט ולשמוע כמה מאותם הומואים נשיים שעסוקים בלצחוק על החיים ולדחות את הרגע שבו יתמודדו עם עצמם, או לראות את אלו שלא התמודדו וכעת הם בני 50 שצריכים לחפש את מקומם בקהילה בין הבוז של הצעירים.
ברור לי שאם אני והחבר שלי ניפרד, יכול מאוד להיות שכל הגישה שלי תשתנה ויכול מאוד להיות שאפילו תתהפך, אבל עד אז אמשיך במלוא הקיטור עם הערכים שצברתי מהחינוך שנתנו לי הוריי.
"התנהג בחופשיות, אך לא בגסות"
(ויליאם שייקספיר - המלט)
שנה טובה ומתוקה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
