את השניות, הדקות השעות והימים, בסדר הזה בדיוק. על כל שניה אני מחשבן מה עשיתי ומה יכולתי לעשות במקום, מה היה שווה לעשות ועל איזה רגעים אני מתחרט.

מיום שלישי זה ככה. דבר אחד למדתי טוב טוב מהצבא. להעריך זמן, זמן הוא הדבר היחיד שהולך ולא יכול לחזור, כל מה שהיה לא יוכל לחזור על עצמו, הרקליטוס אמר שאי אפשר לצעוד אל תוך אותו נהר פעמיים. הכל זורם, שום דבר לא עומד. עם זה קשה לי להשלים, עם זה שהרגעים היפים, דינם להסתיים ולהפך לרעים. אני לומד שאנחנו כבני אדם זוכרים את הרגעים השליליים בחיינו יותר בקלות מאשר את הטובים, כמו שרק סערה תקרע את מפרשיה של ספינה, בעוד שרוח קלה דחוף אותה ליעדה כמצופה.

הבעיות שלי הן רבות, רובן מתגמדות מול כאלה של אחרים, אך שלי בקלות נראות לי כהיחידות בעולם.

בראשי הכל סובב אותי, ואם זה נדמה שאיכפת לי ממישהו זה רק כי איכפת לי מאיך שאני ארגיש אם משהו רע יקרה לו, מכמה לי הוא יהיה חסר.

קשה לי להבין את עצמי. מצד אחד יכולתי להיות בטוח שאם אאבד מישהו, לא יכאב לי, ולא יפריע לי, כי הכל שיטחי בעיני, וזאת בעוד שחבר טוב מהמחלקה שלי עזב את המחלקה, מצאתי את עצמי בוכה על זה ערב שלם, נחנק ממחשבות על כמה הוא יחסר לי.

כתבתי כבר מספר פעמים פה על הבעיה האמיתית שלי, הרס עצמי. כבר העלתי שאני הוא למעשה האוייב שלי, זה שמחפש אותי בקטנות, זה ששם לי רגליים כשאני מנסה ללכת קדימה.

זו הרגשה מוזרה ומפחידה לדעת שבתוככה שוכן האוייב הכי גדול שלך, שהוא שם כשאתה ישן, ושם כשאתה חולם ושם כשאתה צוחק. תמיד שם.

הרצונות שבי גובלים על אי שפיות, מחשבות על לחתוך לעצמי את החזה, להוציא מתוכי את המפגע הזה. אולי זה יעזור. פחד מחזיק אותי בחיים, האני השני שלי מחזיק ברצון שלי למות בזמן שהאני האמיתי, זה הרוצה להצליח ולהיות מאושר, נשען על הפחד בעודו מנסה ללא הצלחה לאבק באחיו התאום.

אז זה מה שאני עושה עכשיו באמת, סופר ושוקל את הרגעים, שלעולם לא יחזרו שוב. אולי במקום שאספור רגעים, מוטב שאצור חוויות.

שבת שלום,

רימון.