באושר. בכח הרצון. בנשים. באנשים. בעצמי ובחיים.

אבל בחיים לא חשבתי שזה נכון.

אני עדיין חושב אחרת. אבל הכל מעורער אצלי.

אין יותר תמימות. וזה נאיבי לחשוב שאדם המשחק את אותו המשחק כמוך יפעל מתוך תחושות בטן ולא מתוך ידע וניסיון.

הגעתי לגיל 19 לא מזמן וכל חודש שעובר אני מרגיש בוגר יותר. אני לומד להתעלם מהקריזות החוזרות ונשנות שלי (לאט לאט), מוסיף בראשי כללים, כמו ספרים למדפי ספרייה אני מתמלא מסקנות ולקחים על מה לא.

אז אין בי ואין לי. נו ומה הבעיה. למה אני מייסר את עצמי על מה שאני לא במקום לראות את מה שאני כן. (שמן, דיכאוני, שעיר, תלותי ובכיין). טוב נו, אולי בגלל זה.

מה עוד חדש. הכל אותו דבר, אני סובל תמיד לא משנה מה, ונראה שאת התרופה היחידה למחלתי אני מונע מעצמי במעין דחף להרס עצמי.

נהדר.