אופאל - בלוג הסיפורים שלי

אחרי שמלא מלא זמן לא עידכנתי. הפכתי את הבלוג לבלוג סיפורים שלי.

מעכשיו לא יהיה רק הסיפור 'אופאל', שאני לא בטוחה אם אני אמשיך לכתוב אלא כל מיני סיפורים.

יכול להיות שיהיו עוד כמה סיפורים בהמשכים. Who Knows ?

קיי. לקטע הראשון שאני אפרסם פה קוראים..

הסימפוניה מס' 40. של מוצארט.

מערכת הסטריאו דלקה בעצמה גבוהה על הסימפוניה מס' 40 של מוצארט.

 הסימפוניה האחת לפני-אחרונה שהוא הלחין לפני מותו.

המוזיקה הרועמת, הנדירה ביופיה, התנגנה בחדר הגדול מתפשטת בכל רחבי הבית.

קירות החדר היו צבועים בגוון ורוד-כתום אפרסק, הארון היה בצבע חום, הארון היה גדול, בתוכו עדיין היו רוב הבגדים שלה.

שולחן הכתיבה, בצבע העץ של הארון, היה מלא בספרים ומחברות של בית הספר שלה, מעל השולחן היה תקוע בקיר לוח שעם, עליו היו מערכת שעות, דף הקשר של השנה, ומספר הטלפון של המדריכה הראשונה שלה בצופים, שהיה כתוב על ציור של טלפון.

אוה, הנה. הגיע החלק האהוב עליה בסימפוניה, הקטע עם המנגינה הבסיסית, הקטע המוכר כל-כך,  המצלתלצל כה יפה, החלק שהיא הייתה אוהבת לנגן. הצ'לו שלה היה שעון על הארון. התקרבתי אליו, הוא היה יפה. חום, נוגה כזה.

ליד הצ'לו ניצב עמוד תווים, ועליו קלסר ורוד פתוח. על הסימפוניה ה40 של מוצארט. אוה, האירוניה.

המחשב עוד היה דלוק, שלושה חלונות היו פתוחים בו. פורום הארי פוטר שהיא הכי אהבה, תכנת העיצוב האהובה עליה ואחד הסיפורים שהיא כתבה. בספרייה שלה, ליד המחשב. בלטו מכל סדרת ספרי הארי פוטר, הנוצצים בניקיונם, גאים בעצמם.

הכורסא שכמעט לא נראתה, מרוב כריות קטנטנות וורדרדות. אחת הכריות הייתה בצורת לב, היא ניצבה בראש הערימה, על הכרית הזאת הייתה תמונה של ושל החבר שלה.

החדר שלה שיקף אותה. את אישיותה ואופיה. כזאת היא הייתה, והיא תהיה בת 15 לנצח. אם ארצה או לא.

והסימפוניה מס' 40 של מוצארט תנציח אותה.

זה מה שחשבתי באותו יום, מסייר בחדר שלה, וגם ימים אחדים אחר-כך בלוויה ובשבעה.

ומאז.

מאז אני שומע כל יום את הסימפוניה מס' 40 של מוצארט.

מקווה שאהבתם ^______^

תגיבו לי D:

גליה :]