בלוג אנונימי של ילדה אנונימית

לבד בבית.

ההורים שלי נסעו לחברים שלהם לקפה ועוגה (ושיחה של שעתיים), ולקחו איתם את אחותי הקטנה קארין.

אחותי הגדולה שרון נפגשה עם חברות בקניון.

ואני נשארתי לבד בבית. רק אני והשיעמום שלי..

לקחתי את הטלפון והתקשרתי לנעומי.

איתה אף פעם לא משעמם.

נעומי היא חברה טובה שלי כבר מהיום הראשון של כיתה ז'.

בטקס החפרני של תחילת השנה במקרה ישבנו אחת ליד השנייה.

"אחלה אולסטר" אמרתי לה.. התחילה להתפתח שיחה.. ומאז אנחנו חברות-הכי-טובות :)

חייגתי את המספר שלה בבית (שאני ממזמן כבר יודעת בעל פה), וחיכתי..

"מה נשמע??"

שאלה נעומי בשמחה. נדיר לראות אותה במצברוח רע.

"אני לבד בבית.. משתעממת לי בכיף.." עניתי ביובש.

"עוד 5 דקות אני אצלך!" אמרה נעומי וסגרה את השיחה.

איזה כיף שיש אנשים שמבינים אותך גם בלי שתגיד :)

אחרי 5 דקות היא היתה אצלי. חיממנו שקית פופקורן, הלכנו לחדר שלי והתישבנו על המיטה שמלאה בכריות צבעוניות.

גרסנו את הפופקורן בכיף, והסתכלנו בספרי מחזור ישנים מסוף היסודי.

"תראי אותו!"

"יוווו!! איזה דביל הוא נראה כאן!!"

התמקדנו בתמונה של טל.

שנחשב "הילד הכי חתיך ומקובל בשכבה" למרות שלדעת נעומי ואני, הוא רק קוף מגודל.

צחקנו על התמונה שלו בספר שבה הוא מצמץ  בדיוק כשהצלם צילם והשיער שלו נראה כאילו חישמלו אותו!

לקחנו עטים ורשמנו על כל ילד מה אנחנו חושבות עליו.. הוספנו גם ציורים קטנים בצדדים..(כמו למשל קרני שטן למורה למתמטיקה מהיסודי XD)

דיפדפתי בספר המחזור שלה (ביקשתי שתביא אותו לפני שהיא באה אלי) ופתאום ראיתי את התמונה של שיר מקושקשת לגמרי בעט שחור ושליד זה היה כתוב "השטן".

שיר היא ילדה בלונדינית ודקיקה.. פאקצה אמיתית וילדה מגעילה. כשהיא באה לחטיבה היו לה קצת עודפים, אבל נראה שהיא מתכווצת וניהית רזה יותר מיום ליום..

"נעומי... מה זה???" שאלתי ופרסתי לפנייה את הספר שהיה פתוח בעמוד עם התמונה של שיר.

נעומי היא הבן אדם הכי אופטימי שאני מכירה. היא נחמדה אל כולם ולא שונאת אף אחד. וגם עם כן, היא לא מראה את זה או אומרת בפירוש.

נעומי נאנחה וחיבקה את אחת הכריות שהיתה עלייה. היא לא שמרה על קשר עין. ושתקה.

"נוו... נעומי... כל פעם שזה מגיע לקטע הזה את מתחמקת ומשנה נושא.. הרי אנחנו מספרות הכל אחת לשניה! 'BFF'! זוכרת?"

"נווו אוקי בסדר." היא אמרה. באמת שלא רציתי ללחוץ עלייה, אבל ממש רציתי לדעת. כל פעם שאני לא רציתי לספר משהו היא לחצה עלי קצת, סיפרתי, ואז הרגשתי טוב יותר.

"הכל התחיל בכיתה א'..." היא אמרה.

"שיר היתה אז.. נו איך להגיד..."

"קצת מלאה???" שאלתי

"לא. שמנה. ממש שמנה." היא אמרה ברצינות.

"אבל.. כאילו.. עכשיו.. היא לא.." מילמלתי.

"אני אסביר אחר כך" היא אמרה.

"בכל מקרה, היא היתה ממש שמנה, והשכבה המגעילה שלנו צחקה עלייה. כל הזמן. הרגשתי רע בשבילה.. הגנתי עלייה, צחקתי על כל מי שצחק עלייה ועמדתי לצידה. מאז ההינו חברות הכי טובות."

"מה????????" שאלתי בהפתעה.

"את.. והיא???? חברות טובות?! איך זה הגיוני?????"

"זה הגיוני" היא ענתה ביובש.

"לקראת סוף כיתה א', היא הפסיקה לאכול המון ממתקים כמו תמיד, אכלה פחות, ויותר בריא, ועשתה המון ספורט... כך היא רזתה. כשהיא כבר נראתה טוב הם התחילו לשים לב עלייה... לאהוב אותה.. להעריץ אותה. היא לא היתה זקוקה לי יותר, וזרקה אותי לעזזאל כמו איזה נעל ישנה!"

לקראת סוף המשפט היא שינתה את הטון בשקט לטון חזק ונראה שהכרית שהיא לפני רגע חיבקה, כמעט נמחצה למוות.

"מאז.. היא הפכה להיות מלכת הכיתה. הבנים סגדו לה, והבנות הלכו אחרייה ורצו להיות כמוהה... בגלל שההיתי "חנונית" היא צחקה עלי והרימה את האף למעלה. ושחכה לגמר את כל מה שעשיתי בשבילה!"

היא אמרה ברוגז.

החלטתי שעדיף להרגיע אותה..

"זה שהיא מעדיפה את חבורת המזוייפים האלו ולא אותך,זה הפסד שלה!" אמרתי בהחלטיות.

"חברים אמיתיים הם אלו שיעמדו לצידנו כשאיש לא יעשה זאת"

עריכה

נעומי כבר הלכה לבית שלה.. וההורים שלי כבר חזרו.

כתבתי את כל זה כי יש בזה מסר שחשוב להבין-

חברים הם מלאכים. תשמרו עלייהם. תוכלו לרכוש עוד מלאכים חדשים, אבל אל תחליפו חבר בעד שום דבר!