בלוג אנונימי של ילדה אנונימית

ההוא שאהבתי..

אני זוכרת את זה טוב מאוד...

בשנה שעברה,

שכאילו היתה רק אתמול.

איך שישבנו כל הכיתה במעגל, כדי לתכננן את יום הזיכרון שהכיתה שלי אירגנה..

ישבתי עם חברות שלי.. דיברתי וצחקתי.

ופתאום, נתקלתי במבט שלך.

המבט החודר של העיינים הירוקות העמוקות,

שאט אט שקעתי לתוכן.

הכל מסביב הפך למטושטש..

והרעש נחלש עד שהשתתק.

דממה.

וכאילו אין שם איש מלבדך ומלבדי.

פתאום חייכת.

לא חיוך צוחק, או מזלזל.

חיוך ביישן ועדין. שמעולם לפני כן לא ראיתי על פנייך..

התעוררתי בבת אחת.

הסמקתי ומיד השפלתי את מבטי על הארץ.

למה שהוא יסתכל עלי??

תהיתי.

הרי אני לא יפה, חכמה, או מוכשרת כמו שאר הבנות שיושבות מסביבי.

ולא היה לי שום דבר לא בסדר בשיער או בכל דבר אחר, שיכול לגרום לילד לחייך אלי.

 אז למה הוא הסתכל והמשיך להסתכל רק עלי?

מאז, רק אתה ההית במחשבות שלי.

כיכבת בחלומות שלי שוב ושוב..

כתבתי את שמך מוקף בלב ביומן..

וכל פעם שחייכת אלי הסמקתי והשפלתי את המבט.

אף אחד לא ידע..

כשסיפרתי לחברות שלי הן לא האמינו,

שילדה כמוני, אוהבת ילד כמוך..

נראת נהדר מבחוץ, אבל עוד יותר מבפנים..

שמעתי אותך מדבר עם חברים שלך ולמדתי להכיר אותך..

וגיליתי שאנחנו אוהבים את אותה הלהקה..

ושיש לנו דעות זהות לגבי גזענות.. שובינסטיות ודברים שחשובים לי..

הערצתי את הביטחון שלך ואת כל כולך.

אבל אז..

בחופש הגדול.. יולי או אוגוסט, זה כבר לא עקרוני.

החברות שלי רוני ושני ישנו אצלי.

אז.. מאוחר בלילה.. רוני סיפרה לי שיש לך חברה.

ושביום האחרון ללימודים היא ראתה אותם מתנשקים.. ושלא היה לה אומץ לספר לי, עד אז.

"ישש לו.. יש לו חבברה?"

גימגמתי והרגשתי כיצד אני רועדת בכל גופי ושרוני ושני מתחילות להיות מטושטשות מהדמעות.

"אני כל כך מצטערת.. אבל באמת חשוב שתדעי.."

אמרה רוני בעצב.

"אתת בבטוחה???" שאלתי.

"אווליי היא ססתםם היתה לידו.."

הרגשתי דמעה אחת זולגת.

רוני הנידה לשלילה.

זה הרס אותי.

ההיתי בדיכאון.. לא אכלתי ולא עשיתי שום דבר מלבד לבכות עליך.

מבחוץ התנהגתי כאילו סתם אני עייפה ואין לי תאבון..

אבל מבפנים..

ההיתי מפורקת.

והסתרתי את זה מכולם. אפילו מהמשפחה והחברות שלי שאני אוהבת כל כך.

בסופו של דבר, החלטתי שזה לא יעזור לי

הגיע הזמן להתגבר.

 אז שכחתי אותך, והצלחתי להתגבר.

אני לא אשקר, זה היה קשה.

מאוד קשה.

וזה לקח את כל החופש הגדול.

אבל הצלחתי.

למדתי להפסיק לחלום עלייך..

להפסיק לחשוב עלייך..

להפסיק להתרגש כשאני שומעת את שמך..

להפסיק לעשות כל דבר שקשור בכך.

לא ראיתי אותך מאז ה1 בספטמבר...

חלק אומרים שהתדרדרת לעישון ולהברזות קבועות מבית ספר..

חלק אומרים שסתם עברת דירה מבלי להודיע לאיש..

זה כבר לא משנה.

את הלב שלי כבר שברת.

ילדה חולת סרטן- האומנם??

פעם אחת כשגלשתי לי בישרא בלוג ראיתי בלוג (אני לא אגיד את שמו) שמספר על חיים של ילדה בת 13 חולת סרטן.

הכתיבה שלה היתה שוטפת ונוגעת ללב, היא סיפרה על כך שכולם מרחמים עלייה ושהיא נאלצת לטוס לניתוחים בחו''ל, וששערה נשר (כשחולים בסרטן השיער נושר).

ולכן, הגבתי שאני מאחלת לה מכל ליבי שהיא תבריא במהרה מהמחלה. ולא ההיתי היחידה. יותר ממאה תגובות בפוסט אחד, שכולם היו איחולים, תקוות והזדהות.

האומנם?

לפני כמה ימים, היא כתבה בבלוגה שהיא פיקטיבית, כלומר לא אמיתית.

היא כתבה שהיא שהיא אינה חולה ורק רצתה להגביר את המודעות למחלת הסרטן.

הרבה אנשים, ואני ביינהם התרגזו על זה מאוד.

כי למרות הכוונות הטובות, ההתחזות מזלזלת במחלה.. ועכשיו אם ילד כולשהו חולה סרטן ירצה לפתוח בלוג אישי ולספר על חיו, נאמין לו?

פחות. יש דרך לכל דבר, וגם ללהגביר מודעות.

אני ועוד הרבה אחרים דיברנו איתה בבלוג ובאי מייל. ניחמנו אותה... עודדנו.. ופתאום לגלות שהיא מזוייפת??

הרגשה לא משו במילים המועטות -_-

הקמתי טבעת למלחמה בסרטן. אתם מוזמנים להצטרף כדי לעזור להגביר מודעות. לא דרך שקרים.

המקרה הזה גרם לי לחשוב קצת על ילדים בדיוק כמוני וכמוך, שחלו במחלות נוראיות כמו למשל הסרטן.

החלטתי שביום מן הימים.. אתנדב בבית חולים, אעזור להם ואשמח אותם.

אני אסיים את הפוסט הזה בציטוט מאחת התגובות שאני ממש מזדהה איתה:

"הלוואי שאת כל התגובות הטובות והמעודדות שקיבלת? יקבלו כל ילדי ישראל שבאמת חולים בסרטן."