רע לי ולאף אחד לא אכפת.

אין עם מי לדבר, אוך.

החברות שלי מעיקות עלי. אני מרגישה בשבועיים האחרונים כ"כ לבד..

אין כזה דבר חבר אמיתי.

כולם תוקעים מתישהוא סכין בגב.

זה קשה להיות אמיתי בעולם של מזויפים..

וקשה לחיות עם אנשים מזויפים..

נמאס לי באמת שנמאס..

לאנשים לא אכפת. עושים את עצמם.

משפט שמתאים לתחושה שלי עכשיו:

"חבר יש רק בארתור. וגם שם הוא כלב".

ובאמת שאני משתדלת לא לבכות ולא ליפול שוב לתהום הזו שהיתי בה יותר מדי זמן.. לא רוצה ליפול רוצה לשמוח. וגם זה כ"כ קשה..

חרא \:

לא משנה.. רציתי לעשות פוסט שמח והיומיים האחרונים שלי פשוט שברו אותי..

זה לא קרה עכשיו, זה במצטבר כבר איזה חודש.

אבל אני מדחיקה. נמאס לי כבר להתמודד עם הכול.

למה אי אפשר לקפוץ קדימה בזמן? כל שבוע נראה לי כמו נצח ואני חושבת על איך אני יצליח לעבור הכול ונמאס לי כבר להגיד 'יהיה טוב' ולהמשיך בעיסוקים שלי.

כי אני יודעת שאני סתם מדחיקה..

מתישהוא אני אצטרך להתמודד וזה קשה לי.

אני כבר לא יכולה..

לא יכולה עם ה'יהיה בסדר'

כי אינלי כוח לזה.

אני אפילו לא יודעת להסביר את התחושה שלי כשאני רק חושבת על התמודדות ובכלל- על לחיות את המחר.

אני לא מסוגלת לתכנן מה אני יעשה שבוע הבא. הלוואי וסוף השנה יגיע מהר.

לא הצלחתי לתאר טוב מה שאני מרגישה..

לא יודעת אם אני בכלל יכולה.

זה תחושה כזו, של.. לא יודעת. ייאוש. מצאתי.

ואני לא בנאדם שמתייאש. זהו נגמרה לי הסוללה שוב.. עכשיו אני אצטרך להתחיל לטעון את עצמי מחדש ובדרך כואבת. כרגיל.

החברות שלי מסביב לא הכי עוזרות, הלימודים גם לא ממש בזמן האחרון וההורים שלי ממש לא.

לא משנה..

לאפחד לא באמת אכפת מזה נכון?.

זה סתם לעצמי.

כל אחד תקוע בבעיות שלו.