טוב.. אז אחרי שסגרתי את הבלוג, הפכתי אותו לפרטי, גיביתי אותו, מחקתי אותו, שיחזרתי אותו שוב לבלוג פרטי.. החלטתי לפתוח אותו שוב.
זה לא שיש פה מיליון קוראים, אין פה אפילו אחד קבוע ומי שקורא קורא לפעמים סתם כי מתחשק לו וכי הוא אכשהוא הגיע לפה מחיפוש אקראי של בלוגים.
אני רוצה לכתוב משו, להגיד משו שאי אפשר בשום מקום אחר, זה הפינה שלי. הוא יהיה מעוצב כמו שאני מדמיינת בקרוב כשאני לא יהיה עצלנית וכשיפחת ממני הלחץ, ואז זה יהיה לגמרי אני.
בינתיים אני רק כותבת פוסטים, וגם הם מעוצבים בדיוק כמוני, כמו שחלק מהאנשים פה שמים לב או לא חחח אם מישו נכנס (:
אז אני רק יספר על מה שהולך אצלי ככה בכללי.. אתם יודעים בלי יותר מדי פירוטים כי ממש לא באלי שאנשים שמכירים אותי יראו פה מה אני רושמת. זו הסיבה שקרה כל התהליך של המחיקה ששניה אחרי התחרטתי עליו.. ואז כמו סוג של מתנה הגיע מייל ששאל אם אני רוצה לשחזר את הבלוג והסכמתי חחח כי היה לי ממש חסר תכלס (:
[>XD]
~
אז מה הולך אצלי עכשיו?
עכשיו עכשיו? ממש עכשיו? עכשיו זה סוף חופש חנוכה, ואני יושבת מול החדר המבולגן שתכננתי לסדר, ומול רשימת השיעורי בית שתכננתי לסיים, ומול הספר והחומר של המבחן מחר [כן כן, היום האחרון של החופש] לתיקון הציון 72 שקיבלתי במת'.
וישלי גם מבחן נוסף איך לא בהיסטוריה, אחד חופר כזה, ביום שלישי. אז בקיצור לא עשיתי כלום בחופש, לא ממש מיציתי אותו ויש תחושת החמצה כמובן כי ככה זה אצלי.
התקופה האחרונה ובכלל החלק הזה בחיים שלי הוא חלק של שינוי, לא תאמינו כמה אני אוהבת את עצמי, ומצד שני רוצה לשנות הכול.
יחסי אהבה שנאה.
ופשוט באלי שיבוא איזה קוסם, כן קוסם, שיסדר לי הכול עם עצמי..
את החדר המבולגן,
את המחשב,
את הסדר יום,
שיעשה לי קסם שיגמול אותי מהתמכרות אינסופית לכפתור הדלקת המחשב,
אני פשוט רוצה שהכול יהיה שונה. זה לא שלא טוב לי, אני שואפת ליותר. כי זו תקופת ביניים, לא רע, אבל גם לא הכי טוב.
סוג של טעם מר אין דרך להסביר.. תחושה כזו שעכשיו אני בהולד וצריך לצאת ממנו.
אני לגמרי מדמיינת איך הכול משתנה לי.. זה בטח קורה גם לכם. הרצון הזה לסיים את כל המשימות [וואלה פוסט הבא עדכון TODO ליסט שלי..] ואז ביום ראשון להתחיל מחדש.
גם לי יש ת'קטע הזה.. שיום שבת אתה מתכנן לקום מוקדם לסדר את החדר, להכין שיעורים, לסדר את הארון שכול הבגדים יהיו בפנים ולא בחוץ על הפוף\כיסא\מיטה\שולחן\ריצפה במקרה הרע, ואז להכין שיעורים, ולסיים כל מה שאתה רוצה לעשות ממש ככה שיהיה לך משעמם.
אבל אי אפשר, כי מה לעשות, ישלך מחשב בחדר!
והוא רק שלך, ואין אפחד לריב עליו איתו, ואתה מכור, והכפתור הזה.. הוא פשוט קורא לך, מבקש שתלחץ עליו. ואז קורה שעוד יום שבת הולך לזבל.. ובערב החברים\ההורים מציעים לך לצאת איתם קצת מהבית להתאוורר. אז אתה מסכים, אתה יוצא, נהנה, דוחק את התחושה הזו שבבית החדר שלך מחכה מבולגן לגמרי ושלא הכנת בכלל שיעורים.. ושעוד יומיים מבחן גדול ושאיך קראת את החומר ברפרוף רק פעם אחת.
אז אתה אומר.. טוב אני יספיק לחזור ולעשות הכול.
אתה חוזר, שפוך. ואז הטלוויזיה קוראת לך גם היא בתורה.. אתה רואה איזה תוכנית נחמדה.. אחת או שתיים.. ואז נשפך במיטה.
בבוקר אתה קם. מאוחר כמובן, מתארגן בלחץ ושניה לפני היציאה נזכר לסדר מערכת. אתה נראה זוועה אבל הולך לבצפר כי חייבים.
ושיעור אחרי שיעור מגלה שלא הכנת שיעורים. אוי נדפקת.
אתה גם לא תשלים אותם כי נותנים לך חדשים, עוד.
וככה מתגלגל לו היום בבצפר. אתה חוזר למחשב, אחרי האוכל-קצת מחשב אתה אומר ונשאר בו עד הערב. אז כבר חייבים להכין שיעורים אבל פתאום אמא רוצה עזרה.
אתה עוזר, זה אמא מבקשת, ואז מכין שיעורים בשעה מאוחרת, מהר מהר דוחק בעצמך לסיים כדי להספיק לראות טלוויזיה.. אתה הולך למקלחת מאוחר ואז נשפך לישון, שוב עייף מהיום שעברת.
ואני רוצה סדר יום אחר.
אני רוצה לקום מספיק מוקדם בבוקר עם מערכת מסודרת ולתוך חדר מסודר שנעים לי להיות בו, ללכת לבצפר בקצב שנוח לי בלי לחצות באדום כי אם לא אני יאחר שוב.
להיות בבצפר, להשתתף בשיעור לקלוט את החומר טוב יותר, להיות גאה שהכנת שיעורים גם אם המורה לא בודקת, המחברת מסודרת ואתה מקשיב בשיעור ולא עסוק בלדבר עם כולם ולהיות פוזאיסט.
אתה חוזר הביתה וניגש להכין שיעורים בלי להתחבר לאייסי\מסן\פייסבוק, ובכלל לא מדליק מחשב.
אתה אוכל, ממשיך שיעורים ואפילו מספיק לסכם קצת חומר למבחן בשבוע הבא. אז אתה מרשה לעצמך ללכת לדבר קצת עם אבא או אמא שמופתעים ושואלים מה קרה למחשב שלך. אתה אוכל ארוחת ערב עם כל המשפחה, מתקלח בשעה מוקדמת. מסדר מערכת, רק עוד קצת להחזיק מעמד.
מכניס את הבגדים שצריך לארון ואלו שצריך שולח לכביסה, מסדר טיפה את החדר ככה שיראה יותר נורמלי.
אתה הולך לסלון יושב קצת עם אבא ואמא ורואה משו בטלוויזיה, גם אם הם לא רואים האח הגדול או הישרדות מותר לך לשבת לידם.
רק אז אחרי שזה נגמר,
אם השעה לא מאוחרת מדי, לא אחרי 10, 10 וחצי. אתה מדליק את המחשב. יושב שם חצי שעה, שעה לכל היותר. מדבר קצת באייסי, מעדכן את הבלוג, הפייסבוק.. בודק את המייל, משוטט בבלוגים וכל מיני אתרים.
ואז בשעה 10 אתה הולך לישון. אולי מקשיב קצת למוזיקה בנגן שלך, אולי קורא ספר טוב לפני השינה. ב10 וחצי אתה נרדם.
עם חיוך לשם שינוי. בלי מחשבות טורדניות ובלי חלומות על היום שיבוא מחר ואיך תספיק הכול.
פשוט וקל.
ותראו מה שיניתי בסה"כ- את שעת הדלקת המחשב.
תחשבו עלזה.
אצלי זה הולך להשתנות אני כבר יודעת..
החיים הם כמו קוביה הונגרית אתה לא יכול לעשות הכול מושלם, רק מעטים מצליחים, אבל אם תנסה הרבה, בסוף תצליח, וככה זה יישאר.
~~~
לילה טוב לכם,
כולם,
או האחד שקורא פה.
שירי. 3>
בבלוג זה
בכל הבלוגים
