הלילה, אישן שינה עמוקה, תרדמת במיטה שלי. בבית שלי. הכל כל כך במקום כמו שאני רוצה ואוהב. התקרה מעץ, פחית XL שמונחת שם כבר שעות, משקפיים מונחים על השולחן לצד המחשב.. ואני שכוב על גבי, לפני כמה דקות פרצתי לחדר ונזרקתי אל תוך אפיסת כוחות מוחלטת. יש כל כך הרבה דברים טובים שקורים לאחרונה, מסוג הדברים שאי אפשר לשכוח בחיים שמח שזה ככה. הכל חי. החורף מתקרב, העונה הכי טובה בשנה הזאת, יהיה כיף מתחיל להיות כיף וכבר כיף. כמה תמונות מהסופש, וכאלה שיכולות גם להמחיש את תחילת החורף.

תודה ששיתפתם את הפוסט.

אולי זאת הפעם האחרונה שאני אתעורר משינה היום.

-

ומה עכשיו? כל מה שנשאר לי זה לחכות לאיזו תשובה מהשמיים שתסביר לי מה עשיתי כרגע.

והסיגריה הזאת כל כך ממכרת, עוד מעט הריח שלך ישטף ממני אחרי המקלחת, שפתיי ישכחו את המרגש שבו נגענו אחד בשניה. שיניי בבשרך. כל כך מוזר כאן, מתחת לגג הזה שאני קורא לו בית כבר הרבה זמן. השגרה הזאת חוטפת אותי לשום מקום, חור שחור. לא ביקשתי כלום, לא שום מתנה או הפתעה שתגיד לי שיש אלוהים. לא שום גורל אופטימי שיסמן לי שאפשר לסמוך על החיים האלה בעיניים עצומות.

אני חיי מאופוריה לאופוריה, גלים של תקוות, גלים של חלומות שמרמזות לי שהכל בסדר.

 מפחד לדבר, לצאת אידיוט. הכל מרגיש כל כך אחרת הלילה, תחת שמיכת כוכבים, אורות מוארים, מוזיקה חסרת מנוח ומים עמוקים חשוכים שמפחיד להיכנס אליהם. שקט מדי, אני צריך סערה. טעימה קטנה מכל הקסם שנוצר..

בעקבות הכל, נותרת לי שאלה אחת; האם אני מסוגל לסחוב את הכל על הכתפיים לבדי? אפילו אין לי חשק לסיים אותה, אז היא תיזרק לקפה.